כולנו מסתובבים עם מסיכות שונות ומגוונות כל הזמן. לפעמים במודע, לפעמים לא במודע…

אז החלטתי לתת משימה למשתתפים – לחשוב על משהו משמעותי ועמוק על עצמם, משהו שהם לא מרשים לעצמם לחשוף ביום יום ולשתף בו את חברי הקבוצה. ובמילים אחרות, ביקשתי לעשות צעד אמיץ ולבחור מסיכה אחת שהם מזהים שהם בחרו לעטות אותה על עצמם רוב השנה ויסירו אותה…

להפתעתי, כל חברי הקבוצה ללא יוצא מן הכלל נענו לבקשתי ומה שקרה בהמשך השיעור היה פשוט חוויה מופלאה ומרגשת. כולנו (כולל אני) הסרנו מסיכות מאוד משמעותיות וחשפנו משהו מעולמנו הפנימי שרובנו מסתירים אותו מאנשים… 

מה שקרה זה שאחרי כשלושה חודשים שבהם אנחנו נפגשים אחת לשבוע, יכולנו פתאום לראות אחד את השני ממקום הרבה יותר עמוק ואותנטי. האווירה בכיתה השתנתה לגמרי. נוצרה הקשבה עמוקה, תמיכה שבשתיקה וחיבור מיוחד.

חלק מהמשתתפים חשפו חוויות של חוסר ביטחון, חולשות, פחדים, חוויות עבר מכוננות, מחשבות לא "מקובלות"…

האחת הביאה כמיהה עמוקה לעשות שינוי בחיים לצד חשש ל"קלקול" התדמית שלה ולהידרדרות כלכלית בחייה, האחר סיפר איך חווה הצקות בילדות ואיך עם השנים פיתח ציניות כדי לשמור על עצמו. אחרים שיתפו בתחושות של חוסר ערך, בפחדים חברתיים, באתגרים משמעותיים שיש להם עם עצמם ועם האנשים הקרובים להם. כל אחד הניח בפני חברי הקבוצה את עולמו הפנימי החבוי, הנסתר והאווירה בכיתה הפכה להיות מאוד אינטימית.

כולם בקבוצה ללא יוצא מן הכלל גילו אומץ לב מדהים ובזה אחר זה הסירו מעצמם מסיכות מאוד משמעותיות שרובנו דואגים להסתיר ביום יום אפילו מהקרובים לנו ביותר. וההתרגשות הייתה גדולה. ממש יכולתי לראות ולחוש את היופי העצום שיש בכל אחד ואחת מחברי הקבוצה ועלה בי גל עצום של הכרת תודה על הדרך שאני עושה בשנים האחרונות ועל הזכות לעשות עבודה כל כך מספקת ומתגמלת שנוגעת בלבבות של אנשים ובטוב העמוק שיש בבני האדם.

באופן פלאי (או שלא), התרגיל הספונטני הזה התחבר באופן כל כך עמוק ומדוייק לנושא שאותו רציתי ללמד – האמפתיה כי במהלך השיתופים המרגשים אפשר היה לחוש איך האמפתיה נולדת באופן טבעי ואורגני. ובתוך כל זה כבר לא הייתי צריכה "להסביר" מה זו אמפתיה או מה זה אומר לפתוח את הלב ולהצליח לראות את היופי והאנושיות שיש בכל אחד מאיתנו. כבר לא היינו צריכים להתאמץ לקבל את האחר עם כל מה שיש בו, ככה בפשטות, בלי מאמץ.

פשוט ישבנו כך במעגל יחד וחווינו הקשבה עמוקה, קבלה, הכלה ללא שיפוטיות. אפילו החלקיקים באוויר ליטפו אותנו בדיוק כמו שאמפתיה יודעת ללטף.

אז אני מאחלת מכל ליבי לכולנו עוד הרבה הרבה זמנים בהם נצליח להרגיש מספיק בטוחים להסיר את המסיכות שלנו, כי אני יותר ויותר מגלה שככל שהמסיכות יורדות, כך החיים הופכים פשוטים, מחוברים וזורמים יותר.

חג פורים שמח וגם… חג אהבה שמח! (כי כל יום יכול להיות חג של אהבה :-))