עכשיו סיימתי לקרוא פוסט של מישהו שאומר דברים שאני מאמינה בהם.
למשל שכגודל השדים בפנים, גודל השדים בחוץ.
כגודל הפצע בתוכי, גודל הטראומה הנקראת אלי.
כגודל הצל – גודל התקיפה…
אבל. עדיין היה לי קשה לקרוא את זה.
למה?
כי זה נאמר בנחרצות. כי לא נשאר שם מקום לספק.
אני חווה את הזמנים האלה בצורה מאוד מורכבת ומטלטלת.
נדמה לי שכמו כולם… אנחנו חיים במציאות שהיא בלתי נסבלת, ובשבילי יש עוד רבדים של המציאות שקשים לי עד מאוד. אותם רבדים שמחזיקים ידיעה מוחלטת.
כאילו שאנחנו בני האדם יודעים מה באמת קורה כאן.
כאילו שאנחנו יודעים איך פועל היקום.
כאילו אנחנו יודעים מה ה"תפקיד" שלנו כאן.
כ-א-י-ל-ו…
אני מאמינה שיש גלגול נשמות.
האם יכולה לומר שזה בטוח נכון?
לא.
אני מאמינה שיש לאדם את היכולת לשנות את המציאות שלו.
האם אני בטוחה בזה?
לא.
אני יודעת שאם רק מטופלת שלי תעשה כך או כך, יהיה לה יותר טוב.
האם אני בטוחה בזה?
לא.
אני יודעת שאם זוג שאני מלווה אותו יעשה שינוי בדברים מסויימים, הזוגיות שלהם תינצל.
האם אני בטוחה בזה?
לא.
יש תלמידים מעולם המודעות שאמרו לי שהיה קשה להם לראות אותי ככה שבורה אחרי השבעה באוקטובר, שהרי אני מתרגלת מודעות והרי אני יודעת ש"לכל דבר יש סיבה"…
מה יכול היה למנוע מהם?
אולי חמלה ולראות את האנושיות שבכל אחד?
או אולי לפגוש את הכאב של עצמם?
אני דווקא העדפתי בזמן הזה להיות בכאב. ככה עיבדתי את ההלם, את האבל, את האובדן…
האם יש רק דרך אחת נכונה לעבד את זה? נגיד לספר לעצמי ש"יש לזה סיבה?"
לא יודעת.
האם בגלל שאני מלמדת אי אלימות, אני חייבת שלא יהיו לי מחשבות אלימות?
לא יודעת.
האם חייב לא להיות לי רצון להגן על עצמי בכל מחיר, גם אם זה כרוך באלימות?
יש יגידו שכן.
אני לא בטוחה.
בגדול, אני רוצה לתרגל חוסר וודאות.
חוסר ידיעה.
על הכל.
למה?
כי אני רוצה להשאיר פתח לדברים חדשים להתגלות בפני.
כי אני חוששת שברגע שהתחלתי להאמין במשהו בכל מאודי, המציאות תתעוות לי, ואני לא אוכל לראות עוד חלקים של התמונה.
כי אני לא רוצה להעמיד פנים.
כי אני חוששת מאלימות!
אני רואה בארץ ובעולם גלים גלים של אנשים שטופים בידיעה מוחלטת. הם "יודעים" מי צודק ומי לא.
הם "יודעים" מי הרע בסיפור הזה ומי לא.
אבל איזה קטע.
כל אחד חושב על מישהו אחר שהוא רע, או עיוור, או לא צודק, או אלים.
אז מי צודק?
החבר'ה הצעירים בקמפוסים בארצות הברית שחושבים שאנחנו השטן? שאנחנו רוצחי עם?
אלה שאומרים שהיה בוגד שמכר את המדינה שלנו?
אלה שאומרים שצריך להפסיק את המלחמה?
אלה שאומרים שצריך להמשיך?
אלה שכועסים על ביבי?
אלה שכועסים על גנץ?
אלה שמאשימים שהשמאל גרם למתקפה?
אלה שאומרים שזה הימין, כי זה היה במשמרת שלהם?
ישראלים שחושבים שישראל איומה ונוראה?
ישראלים שבטוחים שאנחנו הכי בסדר?
מי לעזאזל צודק?
ואם יש כזה דבר מישהו שצודק, מי יקבע מי צודק???
אם נתרגל אי ידיעה, אולי נדע קצת יותר?
אם נתרגל ספק, אולי לא נהפוך לאנשים שטופי מוח שאין להם יכולת לראות את המורכבות של המציאות?
אנחנו יודעים איך אמונה עובדת, נכון? היא שוטפת לנו את המוח.. לכולנו.
מפחיד אתכם שטיפת המוח שאתם רואים בחו"ל? האנטישמיות המחרידה שמשאירה מקום לאנשים להיות הומניים רק לצד אחד?
גם אותי זה מפחיד, ולכן אני לא רוצה להשתתף במשחק הזה.
אני רואה גם ישראלים שאומרים ש"רק בגלל הכיבוש". ורק בגלל שאנחנו ואנחנו ואנחנו…
האם זאת כל האמת?
לא יודעת.
האם יש עוד דברים לראות כאן? אני מאמינה שכן, ואני מחפשת לראות עוד.
אין דבר שמפחיד אותי יותר מאנשים ש"יודעים".
מי שראה את הסרט "הנחשול" על תקופת השואה אולי יכול להבין את זה.
מי שרואה הפגנות של אנשים "צודקים", אולי יכול לראות את זה…
איך אנשים "נורמטיביים" נופלים בפח והופכים להיות גזענים או אלימים.
מפחיד!
לפעמים גם אני נופלת בחשיבת ה"אני צודקת". בוודאות! בידיעה מוחלטת!
אבל ברגע שאני קולטת שזה מה שקורה לי, אני מתעשתת ובוחרת מחדש מה לחשוב ואיך לפעול.
כי כשאני בוחרת לחשוב משהו, זה לא מגיע מהאוטומט ההישרדותי שלי שלא מאפשר לי שום דבר אחר חוץ מתגובות קיצוניות ואלימות.
אני מאמינה שזו הגאולה שלנו.
הענווה.
הבחירה המודעת.
ואם זו לא הגאולה שלנו, לפחות נחווה פחות צדקנות פוגענית ואלימות.
סקרנית לשמוע איך זה פוגש אתכם.
אולי יש עוד זווית של המציאות שלא ראיתי?
ואני מזכירה שמי שזה מדבר אליו, ממש בקרוב נפתח הקורס שלי – 'להתחבר באמת' – קורס יסודות התקשורת המקרבת שבזמנים האלה הוא שונה. אני מלמדת אותו שונה… יותר עמוק ויותר רחב.
בקורס הזה נפגוש עוד ידע מלבד תקשורת מקרבת שאספתי במהלך השנים מתוך גופי ידע שונים וחומרים מתוך קורס "המצפן" שאותו פיתחתי והובלתי במשך שנים עם ארנינה קשתן.
בקורס הקרוב אנחנו נלמד על אמונות ומה הן עושות לנו ולמציאות שלנו.
נלמד על הדפוסים שלנו ואיך אפשר לרפא אותם.
נלמד על אלימות ועל אי אלימות.
נלמד איך לנהל מערכות יחסים ותקשורת מיטיבה.
ונפתח עוד ועוד מודעות לחלקים בנו שקיבלו פחות מקום.
אני מזמינה אתכם בחום לקורס הזה שיהיה שונה, כי אני שונה.
כל מי שמילותיי מהדהדות לו, מוזמן באהבה לקרוא עוד פרטים מכאן
ואם בא לכם דווקא משהו מרוכז יותר וגם לפגוש אותי פנים אל פנים, בקרוב מאוד אני מקיימת ביחד עם ארד וולדנברג ריטריט – סופ"ש של שלושה ימים שבו תוכלו לחוות תקשורת מקרבת, מיינדפולנס ויוגה – מרחב משותף שבו נתחבר, נחלוק רעיונות, נזיז את הגוף, נשיר, נאכל, נצחק, נקבל כלים לחיים, ונלמד לתת לעצמנו מקום בעולם. כי אני מאמינה שבימים אלה זו האחריות שלנו לקחת הפסקה למילוי מצברים, לפרגן לעצמנו מנוחה, ללמוד איך להיטיב עם עצמנו ועם הסביבה שלנו ולהכניס קצת אור פנימה, גם כשחשוך בחוץ.
שיהיו לנו ימים של ענווה וספק!