אז מה עובר לכם בראש? שאלתי… אולי אני אגיד משהו לא נכון? אולי ישפטו אותי?"… ראיתי את חגית מהנהנת בראשה ופניתי אליה.

אני: חגית, אני רואה שאת עושה כן עם הראש..

חגית: כן. אני אני אומרת… מה אני אקח זמן של מישהו אחר כשאני לא יודעת את התשובה? גם לפעמים אני אומרת לעצמי שיש רק תשובה אחת נכונה.

אני: וואוו. אז בואו נעבוד על זה, לא? על הקולות הפנימיים שלנו שמשתיקים אותנו ומצמצמים אותנו…

בואי נעשה עבודה על שיפוטים עצמיים. זו אחת העבודות הכי מרכזיות שלנו בתקשורת מקרבת…

חגית, מה את זוכרת שאנחנו עושים כשאני מתחילה לספר לעצמך סיפורים בראש שאולי אני אקח מקום למישהו ואז אני אולי לא אדבר כי אולי אני אגיד את התשובה הלא נכונה או יכעסו עליי… מה עובר לך בראש?

חגית: כנראה איזה צורך שמתחבא מתחת…

אני: איזה תהליך אנחנו עושים כדי להגיע לצורך הזה?

חגית: התמרת שיפוטים לצרכים.

אני: לכי על זה.

חגית: או קיי. מה השיפוט שלי? אני לא רוצה לתפוס מקום ולהיות בולטת מידי… ו…

אני: מה זה בולטת מידי? לפי מד של מי?

חגית: (נבוכה..) וואוו.. לא יודעת מד של מי.

אני: יש כזה מד בכלל?

חגית: (מתרגשת ומתחילה לדמוע…) אההה..

אני: קשה לך? זה משהו שמלווה אותך הרבה בחיים?

חגית: כן.

אני: מה זה להקטין את עצמי? זה לא לדבר יותר מידי? לא לקחת מקום?

חגית: זה לא ממש עובד. אני מדברת הרבה. אבל ההרגשה הרבה פעמים שאולי זה לא מדוייק… אולי זה לא נכון… למה אני בכלל מדברת הרבה? מה האינטרס שלי? יש לי חשדות לגבי זה…

אני: וואו… חשדות. מה זה אומר חשדות?

חגית: חשדות שאני בכלל לא חשוב לי כל כך מה שאני אומרת אלא רק להגיד ולהיות נראית.

אני: ולהיות נראית זה רע?

חגית: איפה שאני גדלתי זה מאוד רע…

אני: נכון איפה שאת גדלת זה מאוד זה רע.

חגית: זה משאב לא זמין. זה משאב מוגבל…

אני: לא יכול להיות לך הרבה מקום? את צריכה להילחם על המקום שלך?

חגית: להיפך. אני צריכה לתת לאחרים מקום. אני מסתירה את כולם, אני משתלטת… וואוו.. כמה זמן לא חשבתי את המחשבות האלה. מאיפה שלפת לי את זה?

אני: כשהיית ילדה היו אומרים לך, די תפסיקי לקחת מקום תפסיקי להשתלט על הסיטואציה?

חגית: לא רק ילדה. כן. הרבה אמרו.

אני: ואז התחלת להאמין והתחלת לצמצם את עצמך ולצמצם ולצמצם?

חגית: כן. זה מסוכן. זה כמו לקחת לאחרים.. זה נחשב בעיני פולשני.. כיבוש… לא יודעת.. זה משהו לא טוב…

אני: חגית, אוקיי.. אז כמו כולנו.. דרך אגב כולנו כולנו כולנו, אני רוצה שנדע את זה, עברנו דבר כזה בחיים שלנו. דבר כזה או אחר. דומה… שונה… עם דברים אחרים… אמרו לנו תעשי ככה ותעשי ככה.. נכון? יש מישהו שלא מכיר את הדבר הזה? או שאמרו לנו תביאו את עצמכם יותר.. למה את ביישנית? או שאמרו לנו תפסיקו, אתם יותר מידי… נכון?

עכשיו חגית, אנחנו כאן בקורס הרבה זמן ואת מתחילה לעכל מה באמת קורה כאן, נכון? מה באמת מפעיל אנשים, למה אנשים אומרים או עושים דברים… אפילו לשיפוט של אחרים עלייך היה בו צורך עמוק שגרם להם להגיד את זה… ושלך להביא את עצמך, גם שם יש צורך עמוק. ויש גם צורך שגורם לך להגיד עכשיו "לא אני לא אדבר, אני לא אקח מקום…" בואי נמצא את הצרכים שלך מתחת לאמירות האלה?

חגית: או.קיי.

אני: אז אני לא רוצה להביא את עצמי כי אני אקח יותר מידי מקום… כי ככה… 

חגית: כי כולם רוצים את המקום הזה… אז אני לא חייבת את המקום…

אני: אני לא חייבת… אני יכולה בלי הדבר הזה… אבל כשדיברנו על זה, אני בכיתי… נכון?

חגית: או קיי אלופה. נכון..

אני: זאת אומרת אני לא באמת יכולה בלי, אני פשוט מחניקה את זה.

חגית: נכון.

אני: איזה צורך רוצה לקבל מענה?

חגית: נראות שייכות…

אני: שכשאני מביאה את עצמי, אני מרגישה יותר שייכת? 

חגית: אהה… זה לא תנאי זאת אסטרטגיה. אבל נראות זה צורך בפני עצמו…

אני: נראות זה צורך סופר עמוק… למה הצרכים האלה כל כך עוצמתיים?

חגית: כי הם ברמת ההישרדות לא?

אני: בואו נגיד ככה, כשהיינו חיים בטבע בשבטים… פעם פעם פעם ואם אני תינוק ואני שוכב בטבע ולא רואים אותי מה קורה לי?

חגית: אני בסכנה.

אני: אני בסכנה ובאיזה שהוא שלב אני אמות אם לא יראו אותי לאורך זמן… שבוע, שבועיים, שלושה, ארבעה חמישה… מה קורה לי אם אני בוכה כי אני רעב ולא שומעים אותי?

משתתפת: הצרכים שלי לא ממולאים.

אני: ואז מה קורה?

משתתפת: זה סכנת חיים.

אני: בזיכרון הקולקטיבי שלנו, יש פה סכנת חיים… נכון? אז אם יש פה סכנת חיים, אני ממש רוצה להיראות ולהישמע. זה חלק מהטבע האנושי שלנו… זה שחלק מהאנשים ויתרו על זה באיזשהו שלב והדחיקו והקטינו, זה בגלל שהם מנסים לענות על צרכים אחרים… או לשמור על עצמם, שזה גם לענות על צורך בביטחון, נכון?

חגית: כן.

אני: אבל אני מזכירה לכם שאם יש לנו צרכים, הרי הצרכים שלנו כל הזמן החיים בתוכנו, נכון? והם עולים ויורדים עולים ויורדים… ואם אני מחניקה צורך מסוים לאורך זמן מחניקה ומחניקה ולא נותנת לו הרבה שנים, מה קורה?

חגית: איזה סוג של ניתוק…

אני: ניתוק. מה עוד קורה?

חגית: זה יתפרץ.

אני: כן. זה עשוי להתפרץ בצורה קשה או בפנים או בחוץ… אנחנו כאן לומדים לזהות את הצרכים שלנו ולתת להם מענה, אבל לבחור אסטרטגיות שלא יפגעו בנו, כי אני מזכירה, אנחנו רוצים גם וגם… אז חגית, את רוצה נראות והקשבה ושייכות.. נכון?

חגית: אז זהו. ששייכות שלי זה הפוך מזה כי זה או נראות או שייכות…

אני: ואוו.. או נראות או שייכות.. אז זה או שייכות או נראות?

חגית: כן.

אני: זה מה שלמדת בילדות?

חגית: כן.

אני: ובחרת בשייכות?

חגית: כן. כי זה הישרדות…

אני: גם נראות זה הישרדות…

חגית: וואוו… אז… אההה…

אני: זאת אומרת ששמת את עצמך לא במודע במקום בלתי אפשרי…

חגית: אני רואה את זה.

אני: אתם זוכרים שדיברתי על התפיסה שאומרת שאנחנו רוצים גם וגם ולא או או? כי הרי המוח ההישרדותי שלנו אומר לנו או מסוכן או לא מסוכן.. או או… אין לו אפשרות לראות עוד אופציות… המוח החושב שלנו לעומת זאת יכול לראות מלא אופציות. נכון? אז אנחנו רוצים קודם כל לזהות מה קורה, לזהות את הצרכים ואז למצוא דרכים אחרות כדי לענות על הצרכים האלה. אחרת אני חונקת צורך אחד לאורך זמן והוא ימרר לי את החיים! אין צורך שרוצה שיהרגו אותו, כמו שאין אדם שרוצה שיהרגו אותו. צרכים זה ישויות. זה כמו ישות. יש לה כוח, יש לה עוצמה, יש לה כמיהה להתמלא…

אני: מה את אומרת חגית?

חגית: קודם כל אני מאוד שמחה שזה עלה כי זה…

אני: כי זה מפעיל אותך כבר כמה שנים טובות…

חגית: ובאמת בתקשורת מקרבת הדברים עוזרים לי לקבל בהירות. זה לא משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו ואני לא מבינה מה הולך פה. אז אני אומרת אוקיי…

אני: או קיי אז עכשיו הבהירות היא כזאת… חגית נולדה ילדה אקטיבית, שיש לה דעות, שרוצה להביע את עצמה, להיות משוחררת.. כמו רוב הילדים… הם רוצים להיות… הם משחקים, הם נהנים.. ואז איפה שהיא נולדה אמרו לה שזה לא בסדר… אז כדי להשתייך, היא האמינה והתחילה לחנוק את עצמה, את הביטוי שלה. וזה הפך להיות אוטומטי… ואז כל פעם שאיזה מורה תשאל "מי יודע להגיד על מה דיברנו בשיעור הקודם?" חגית תתחיל להתפתל בתוך עצמה… כי היא לא תרצה לדבר… מצד אחד היא תרצה לדבר, ומצד שני היא לא תדבר…

חגית: היא תדבר אחרונה…

אני: או שהיא תדבר אחרונה… וגם אם היא חס וחלילה היא תדבר, אחר כך היא תרגיש נורא… זה לא לדבר וליהנות מהשיחה, זה לדבר ולשפוט את עצמי אחר כך… נכון? להגיד לעצמי "איך עשיתי כזה דבר??" הרי אומרים שאנחנו מפנימים את הקולות החיצוניים ומתחילים להגיד אותם לעצמנו… כן?

אז חגית, מה את בוחרת? 

אתם זוכרים כל הדבר הזה שלימדתי אותכם בתיאוריה עכשיו מקבל מוחשיות במציאות… יש משהו בעבר שסיגלתי לעצמי בגלל צורך, בגלל תפיסות חברתיות, חינוך וכולי וכולי והתחלתי להפוך את זה לאוטומט. לא מודע… ואז אני מתעללת בעצמי… סוג של מתעללת בעצמי הרבה שנים ואני לא יודעת אפילו שאני עושה את זה, אבל אני יודעת שאני מרגישה רע עם דברים… עד שאני מתעוררת ואני מתחילה למצוא את הצרכים שלי. מקבלת בהירות כמו שחגית אומרת. נכון? מתחילה למצוא את הצרכים שלי. יופי. עכשיו זה הזמן לעשות עבודה. ולשים סימן שאלה על הדברים… ולשאול: רגע. למה אני מרגישה רע? למה אני לא עונה? למה אני לא מדברת? ואז אני עושה התמרת שיפוטים לצרכים עוברת לשלב של בחירה. אני שואלת את עצמי: האם אני רוצה להמשיך לחיות ככה?

מזמינה אתכם לתרגם את זה לחיים שלכם. תרגמו את זה לנושא שלכם שמלווה אתכם בחיים… לכל אחד יש ווריאציה.

אני: חגית, האם את רוצה להמשיך את זה?

חגית: לא. עכשיו באתי להגיד, אוקיי היא עברה נושא, אז אני אעשה לעצמי מיוט על מנת להרגיש רוגע והגנה וביטחון…

אני: כן. כן. אני מתעסקת בך יותר מדי זמן, נכון? איזה פחד עכשיו… מה יחשבו עליי? וואו אמאלה! עכשיו יכעסו עליי לא יאהבו אותי, ינדו אותי, לא יקבלו אותי…

חגית: כן.

אני: אז בואי נתאמן.. הנה הזדמנות מעולה להתאמן…

חגית: או קיי. אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה.

אני: למה את לא רוצה להמשיך לחיות ככה?

חגית: כי זה באמת דיכאון,זה באמת מתפרץ וזה לא כיף… יש לי המון מה להגיד ואני רוצה להביא את המתנות שלי… יאללה ליהנות עם כולם…

אני: כן. אבל קודם כל, לפני מתנות, אני רוצה להיות נוכחת בעולם. נוכחות, זו זכות מולדת…

חגית: אני די נוכחת, הבעיה היא בפנים לא בחוץ.. אני נוכחת, אני רק מרגישה עם זה לא טוב..

אני: אני לא מדברת על הבחוץ אני מדברת על הבפנים.. הבחוץ לא מעניין אותי בכלל. אין בחוץ. יש רק בפנים. נכון? איך שאני אסתכל על העולם, ככה העולם ייראה לי. מה שאחרים חושבים קשור אליהם… לצרכים שלהם, לפצעים שלהם, לחינוך שלהם, ולחיים שלהם… זה לא קשור אלייך. מה זה נוכחות ובאיזה מד נמדוד את זה? אנחנו מדברים רק עלייך… האם את רוצה להמשיך להגיד את זה לעצמך ולחנוק חלק מהנוכחות שלך בעולם?

חגית: לא.

אני: בשביל למה באת לכאן? מי שברא אותך התכוון שאת… כאילו כמו פרח שיגיד לעצמו "טוב אני אוציא רק שלושה עלי כותרת. אני אגזים אם אני אוציא את כל עלי הכותרת. זה מוגזם. אני אהיה יפה מדי…

אני: עכשיו זה השלב הכי קשה… בשלב של הבחירה עדיין הפחד עולה, עדיין יהיו את הקטעים שהיא תגיד לעצמה את אותו דבר… למה? כי קודם כל היא האמינה בדבר הזה הרבה שנים וגם זה אוטומטי… להתגבר על אוטומט זה לוקח זמן כדי להתגבר על האוטומט אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי… אני אתקל בשיפוט, אני אתקל בהקטנה, ואני אגיד לעצמי דברים… בשנייה שאני קולטת שאמרתי לעצמי עוד פעם את הדבר הזה, אני רוצה לעצור, לנשום ולשאול את עצמי שאלות. זה לא עכשיו וחגית תירפא..

חגית תצטרך עכשיו, אחרי שהיא זיהתה את זה, לעבוד עם עצמה שוב ושוב ושוב ושוב כדי לרכך את האוטומט… אתם יודעים, השבוע דיברתי עם מישהו והוא אמר לי לשבור את האוטומט… לא.. אנחנו לא רוצים לדבר בשפה כזאת לא שוברים כלום ולא חותכים כלום… נכון יש את הביטויים – לחתוך את האוויר בסכין, לשבור את הדפוסים, לרסק את הזה… מלחמה בסרטן… לא מדברים בשפה הזאת! למה? כי כל דבר זה ישות שרוצה לחיות. כל דבר שאני אלחם בו ואנסה להכחיד אותו, מה הוא יעשה לכם?

חגית: יילחם חזרה.

אני לא רוצה לשבור שום דבר. אני גם רוצה לאהוב את הדפוס הזה. איזה חמוד הוא. הוא רצה לשמור עליי! אבל מה הבעיה עם דפוסים? הם כמו ילדים קטנים. הם לא מבינים מתי להפסק. הם גם לא יודעים לנתח את הסיפור הזה ולהבין אה עכשיו כבר לא צריך את זה לא צריך לשמור יותר.. זה השלב שהמודעות והבוגר שבי מבין שלא צריך את זה יותר כי זה לא שומר עלי באמת.

23:16 להגיד לך אני את התעודה לסגירה עם הילה על החיים שלך נותן לנו לפחות לי אפשרות להבין הרבה יותר דברים להבין את עצמי הרבה יותר טוב זה ממש נותן לי מתנה מאוד תודה רבה רגע חיים האם כן עודד איך אתה צריכים עוד אי בודד אוקיי חשבתי על זה בסוף נכון מה אנחנו רוצים לעשות האם אתה יודע מה חני את השעה אם היא קיבלה את המתנה שלך קשה לי להכיל קשה לי לדעת כי אני אני מניח שאמרתי את זה בצורה נכונה אז אז היא קיבלה את המתנה בבקשה דיאלוגית והיא שונאת חניתה את מתחברת לזה זה לוקח כל שאלה שאתה רוצה כדי לשמוע ממך ניתאי דוד אחר עכשיו היא חולה או להגיד וואו איזה כיף זה מרגיע אותי או יכולה להגיד מנסה לנחם אותי אני לא מאמינה חניתה אני באמת שואלת הדברים שאמרתי באמת מגובה איך את מרגישה איתם כל כך משמח אותי כי זה בדיוק המקום שבו הן ממשיכות מתחברים תודה תודה שאמרת את זה ממש האם היה לי לשמוע מאוד איך אתה מרגיש עכשיו איך אני שואלת אתכם מקודם אמרת משהו מה עכשיו ששמעתם חניתה איך זה פוגש אותך עכשיו זה נותן תחושה של מילואים תחושה של גם קיימות שלי בעצם זה סיפור כזה שהנתינה שלך התקבלה בצד השני בשמחה איזה יופי עכשיו מי לנו את הצרכים שלכם אתם מבינים איך זה עובד..

תלמידה: קודם כל אני רוצה להגיד לחגית תודה וכשהילה עובדת איתך, היא מזכירה לי רבדים שעבדתי איתם אז אני קודם כל רוצה לאחל לך דרך צלחה כי היא מכוונת אותך עכשיו ואז הילה נגעת במשפט האחרון במשהו שאני רוצה לדבר עליו אולי זה היה רק אצלי, אבל אני רוצה לשאול את חגית אם היא חוותה במשפט האחרון שלך את מה שאני חוויתי… את אמרת לשחרר דפוס, ואני מרגישה כעת שאת כאילו מורידה לאט לאט איזה שהיא מסיכה איזה שהיא גלימה, יש אומץ להוריד את זה גלימה ששמרה עליה ואני רוצה לשאול שאלה. האם אנחנו גם מודעים לעובדה שאותה הסרת גלימה ואותו שחרור דפוס יביא איתו פחד של "רגע איך יקבלו את זה?" זאת אומרת ברגע שקיבלתי אתהאומץ להיות אני, איך אני אתמודד עם ההתנגשות הראשונה של שיחררתי את הדפוס הישן באומץ רב, אבל פתאום בום, ירו חץ.. אבל כבר שמתי את הגלימה.. את מבינה חגית?

חגית: לגמרי. ברור. אני לא חשבתי על הדוגמה הזו,זו דוגמא נהדרת. אני יכולה לדמיין את זה…

תלמידה: אני רוצה גם להגיד משהו.. קודם כל נורא מצא חן בעיניי המשפט שאמרת על עלי הכותר, להוציא אותם בשלמותו, לא רק שניים… זה משפט נפלא בעיניי ואני מבינה גם שצריך לשחרר דפוס, זה בסדר אני מסכימה עם זה אבל איך עושים את זה, את זה אני לא מבינה.

אני: עכשיו עכשיו אנחנו עובדים על זה…זה לא הדבר הכי קל בעולם. איך עושים את זה בדיוק, על זה אני מדברת עם חגית. אני עוד פעם מזכירה, גם התחלתי להגיד את זה קודם ואני אחזור על זה.. איך משחררים דפוס? קודם כל מזהים אותו. נכון? אני מזהה שזה דפוס שעושה לי רע… לא רוצה אותו יותר או לא רוצה אותו ככה…כי כשזה לא יהיה דפוס, שזה לא יהיה דפוס של אני אחניק את עצמי ואני לא אביא את הנוכחות המלאה שלי לעולם, כדי לא לדרוך לאחרים על היבלת כדי שלא ינדו אותי… אם אני לא הופכת את זה לדפוס, מה אני יכולה לעשות? אני יכולה להיות ערה לנוכחות שלי בעולם ולהתחשב ברגישויות של אחרים מתוך בחירה. התחשבות זה גם צורך. נכון?

תראו איזה יופי! בכל רגע שאני עושה בחירה, אני יכולה לענות על הצרכים שלי. וכך, אני גם אביא את עצמי לידי ביטוי, ואם אני ארגיש זה יותר מדי למישהו אחר, אני יכולה להתחשב ואז או שאני אוריד את המינון, או שאני אקשיב לו… למה שעשה לו טריגר… אני יכולה כמובן גם להיות אמפתית אליו..

כלומר בכל שלב בתוך אינטראקציה אנושית יש לי כלים לעבוד איתם… פעם זה ביטוי עצמי, ופעם זה אמפתיה, ופעם זה חיבור לעצמי… זוכרים את המשולש? משולש שהבסיס שלו זה חיבור לעצמי, זה מה שעשיתי עם חגית עכשיו… בדקתי שנייה, למה? מה קורה פה? למה היא לא מדברת?

אחרי שאני בודקת, אני עושה בחירה. ואז אני יכולה להיות בביטוי עצמי. אוקיי? ונגיד שביטאתי את עצמי וראיתי שזה דרך למישהו היבלת, מה אני יכולה לעשות? אני יכולה לעבור לאמפתיה ולראות מה קרה אצלו שגרם לו לטריגר. אחרי שהייתי איתו מספיק זמן והבנתי אותו, אני יכולה לשאול אותו – אתה רוצה לשמוע איך זה פוגש אותי? כי האנשים שסביבי כנראה עוד לא למדו תקשורת מקרבת, אז הם לא ישאלו אותי… נכון? אז אני צריכה לעזור להם בזה שאני אשאל אותם, "אתה רוצה לשמוע מאיזה מקום אני אמרתי את זה?" ואז מתחיל דיאלוג… זה לא או שאני אקח מקום והוא יסתום או שהוא יקח מקום ואני אסתום… זה גם וגם… כל הדברים שלמדנו בתיאוריה, עכשיו אתם רואים את זה במציאות… איך במצבים בחיים זה יכול להיות הקטע של הגם וגם. זה יכול להיות הקטע של ההקשבה האמפתית או הביטוי העצמי…

משתתפת: אבל אם אני פתאום מביאה את עצמי לנוכחות, אז אני יותר מדיי עסוקה בעצמי ואני באותו זמן לא יכולה כל כך להיות אמפתית לאחר, אני עוד לא הגעתי לשלב שאני גם מסתכלת על האחר.

אני: מה זה יותר מדי הבאתי את עצמי?

משתתפת: זאת אומרת אם אני רוצה נגיד לדבר, אני אז אני מביעה את עצמי. כן. אבל אני לא יכולה באותו רגע לשים לב אם פגעתי במישהו אחר או אם זה לא מעניין מישהו אחר…

אני: אז אני רוצה רק לשים סימן שאלה על מה שאת אומרת… מה שאת אומרת עכשיו זאת הנחה שכשאני נמצאת בביטוי עצמי, אני לא יכולה להיות בהקשבה ובהתחשבות באחרים…

משתתפת: לא שאני לא יכולה, אני לא ערנית לזה.

אני: אוקיי. אבל אני רוצה להגיד שזאת הנחה וזה מיומנות. זאת אומרת כולנו כבני אדם יכולים גם וגם… גם להביא את עצמנו לידי ביטוי וגם להיות קשובים לאיך הסביבה מגיבה אלי. מה שפת הגוף שלהם, מה הם אומרים לי… זאת מיומנות שאני רוצה לרכוש אותה. את רוצה לרכוש אותה?

משתתפים: כן.

אתם יודעים איך אני רכשתי את המיומנות הזאת?

משתתפת: איך?

אני: שתקתי המון!!! שנה שלמה בתחילת הלימודים שלי של תקשורת מקרבת לא פציתי את הפה שלי ולמדתי לקרוא אנשים. אמנם אין לי את הפצע של חגית, יש לי פצע קצת אחר.. זה גם היה קצת להקטין את עצמי… לצמצם… למשל כשהיינו הולכים לדודים, זה היה ברמה כזאת שאמא שלי הייתה אומרת לא אוכלים מהשולחן… גם אם הייתי מתה מרעב ילדה מתה מרעב, לא! לא אוכלים מהשולחן. לא לגעת… לא לקחת… כשהיו שואלים אותי אם אני רוצה לאכול? הייתי אומרת "לא תודה". עד היום אני יכולה להגיד "לא תודה". ואז… כשאני נזכרת, אני אומרת, האמת היא שבעצם אני רעבה. כן אני אשמח… הדברים האלה הם כל כך חזקים שהאינסטינקט הראשוני זה לומר "לא תודה". האינסטינקט הראשוני של חגית, זה 'אני אסתום'. לכל אחד יש את שלו… זה מדהים איך אם אני צמאה, רוצה לשתות..  'לא תודה!' כי זה מנומס. ככה לימדו אותי… אבל אם אני מודעת לזה, מהר מאוד אני יכולה להתעורר ולהגיד: כן אני אשמח…

ומה אני עושה בזה בעצם? ראיתי את הדפוס שלי, אמרתי סליחה! אני צמאה! אני רוצה לשתות… ואז אני עושה בחירה ואומרת לעצמי הילה תגידי… זה לא מסוכן להגיד. זה בסדר להגיד. ואז גם אני מאפשרת לעצמי לקבל את הצורך שלי וגם אני מאפשרת לאחר לתת לי, שזה גם צורך! לתת…

משתתפת: אבל באיזה שלב אמרת בעצם כן. אני צמאה?

אני: תראו ההזמנה שלי אליכם כמו כל התקופה האחרונה, זה להתחיל להיות ערים לדברים שעושים לכם לא טוב. תשאלו את עצמכם 'מה עושה לי לא טוב?' הרי אמרתי לכם שהרגשות זה כמו מנורת חיווי לזה שהצרכים שלכם נענים או לא נענים. אם אני מרגישה לא טוב, כנראה שיש שם צורך שמבקש מענה… ואז אני נכנסת פנימה ועושה חקירה פנימית. מה קורה לי? למה אני מרגישה לא טוב? מה מבקש מענה שאני לא ראיתי? או שאני לא נתתי לו אוהחנקתי אותו.

אחרי שאני מגלה את זה, אחרי שהגעתי לצורך, אני גם יכולה להסתכל על ההיסטוריה שלי ולשאול את עצמי מאיפה זה נולד הדפוס הזה? למה אני עושה את זה? למה אני אומרת 'לא תודה'? למה אני שותקת? או כל הדברים האלה שאני עושה… מה קרה? מה היה שם? מה אמרו לי? מה הבנתי שהוא מסוכן או לא בסדר לעשות? אני יכולה אפילו להתחבר לילדונת הזאת ש… בתור ילדים אנחנו מה לעשות אנחנו לא מספיק בשלים להבין את כל העולם על כל המורכבויות שלו,אז אומרים לנו 'אתה לא בסדר' ואנחנו ישר מאמינים לזה, מתכווצים ומנסים להתיישר. או שיש כאלה יחידת סגולה שגם מורדים. רוב האנשים מנסים להתיישר, נכון? ללכת עם הזרם… להיות כמו כולם כי זה מאוד הישרדותי… להיות כמו כולם זה ממש כאילו להרגיש שאני חלק מהשבט, לא ינדו אותי… כי אם ינדו אותי, ואני אהיה ביער, גם אני לא תינוקת, אני לא אשרוד.

ואז כשאני רואה את כל התמונה, אני יכולה להגיד רגע.. שנייה. אני עכשיו ילדה גדולה.. אני יכולה לנתח את הסיטואציה. להבין אותה ולבדוק, האם זה נכון כל מה שהאמנתי לו? האם זה בכלל רלוונטי? האם יש כזה דבר בסדר לא בסדר?

ו… חגית. ואם יש בסדר לא בסדר, באיזה סקאלה אמדוד את זה? בסדר לפי מי? יש שבעה וחצי מיליארד אנשים על פני כדור הארץ. מי יכול להגיד לך אם זה בסדר או לא בסדר? וגם אם הרבה יגידו לך שזה בסדר, אם יהיו כאלה שיגידו לך שזה לא בסדר, אז למי תשמעי? זה לא רלוונטי. מה רלוונטי? המנורות שיש לי בפנים שאומרות לי לא מה בסדר או מה לא בסדר , אלא אומרות לי מה נכון לי או לא נכון לי. למה בראו אותנו ככה? למה? למה בראו אותנו עם המנורות האלה?

חגית: כדי שנדע לאן ללכת..

אני: כדי שנשרוד ואף נתפתח! אם אין לי מנורות שאומרות לי "את רעבה עכשיו" או "את צריכה עכשיו לנוח וללכת לישון" או "את צריכה כל מיני דברים"… אם אין לי את המנורות האלה, האם אני אצליח לשרוד? אם אני לא אשן שנה? אם אני לא אוכל שנתיים? אבל… אתם מבינים? אז המנורות האלה הן בשבילנו גם כדי לשרוד וגם כדי להתפתח. כי כבני אדם יש לנו צרכים של התפתחות. אנחנו הגענו לכאן בני אדם ולא חיות… ויש לנו איזה אקסטרה אין מה לעשות… יש לנו אקסטרה שמבקש מאיתנו איזשהו סוג של התפתחות מיוחדת. והדבר הזה בפנים עוזר לי להבין …. כי כשאין לנו משמעות, נכון שאנחנו נכנסים קצת לדיכאון? כי זה בדיוק הסימן בשביל להעיר אותי ולהגיד לי: "הייי. תזוזי. תנועי…". זה לשם הישרדות הגוף וזה לשם הישרדות הרוח שלנו. הנשמה שלנו רוצה להתפתח…

אתם מבינים שזו שיטה רוחנית הדבר הזה? תקשורת מקרבת זו שיטה רוחנית בשבילי.

אז כשאני יודעת על מה רוצה לקבל מענה, אני יכולה לתת לזה מענה ואז אני יכולה גם לשרוד וגם להתפתח. ואף אחד בעולם לא יכול לתת לי את זה. למה? כי אף אחד הוא לא אני.. אין לו שום מושג מתי צורך מסויים שלי עולה או יורד. אף אחד הוא לא אני ומכיוון שאני לא שקופה ואי אפשר לראות את זה, אז זה רק אני. רק אני יכולה לענות על הצורך.

וזה לא מה שלימדו אתכם שקוראים לו אגואיזם. זו מיומנות נעלה! לדעת את עצמי. להכיר את עצמי, להבין את הצרכים שלי ולנסות לענות עליהם, זאת מיומנות נעלה וזאת המיומנות היחידה שאני יכולה לעשות בשביל עצמי. אף אחד לא יכול לעשות את זה. וזה שאמרו לנו שזה אגואיסטי, יאללה. בואו נמחק את זה. זה לא נכון. להתעסק בעצמי זה הדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות. כי אני מזכירה שיש לי גם צרכים של נתינה. אני אף פעם לא אהיה עסוקה רק בעצמי… יש לי צרכים של נתינה, של משמעות, של שייכות אני תמיד גם אתעסק באחר. אין מה לדאוג!

מבינים? הדבר הזה (אנחנו בני האדם),  זה כלי מאוד מורכב, גאוני שאם אנחנו לא נדע איך לטפל בו ולהתעסק איתו, החיים שלנו היו על הפנים. בשביל זה נתנו לנו את הרגשות שאומרים: "תקשיבו. אם אתם סובלים תתעוררו! תטפלו בזה! תלמדו את זה! תבינו איך לטפל בזה כדי לחיות יותר טוב". בסדר? אין דבר כזה אגואיזם. זה לא קיים. גם אם בן אדם מתעסק יותר מדיי בעצמו, שאני לא יודעת מה זה יותר מדיי, כי אין כזו סקאלה, אז אין פה יותר מידי. בשבילו כנראה הוא עונה על צרכים. אולי אני לא אוהבת את האסטרטגיות של הבנאדם הזה, אבל אני יכולה לדבר איתו עליהן. בלי שיפוט.

בסדר? נושמים. נושמים. נכון? רגע. אני צריכה קצת שקט. זה הרבה לעכל…

כי אנחנו גדלנו בעולם ששופט אנשים שמתבוננים פנימה. להתבונן פנימה זה הדבר הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות. אין חיים בחוץ, יש חיים בפנים. כשיש חיים בפנים, אני יכולה לראות את החיים בחוץ… 

מרים: מה שרציתי לומר זה אלף להודות לך. אני חדשה לגמרי כאן, אני פעם ראשונה שומעת אותך בסדנה, את נתת לי המון המון דברים. נתת לי עכשיו המון המון תובנות. על אף שכסבתא לנכדות, אני כל הזמן אומרת שימו לב איך אתם מדברים לילדים כי זה עלול מתישהו לפגוש אותם בעתיד ולשנות להם את האישיות בגלל זה.

אני מאוד מודה לך.

אני: כן ההשפעה שלנו על ילדים היא עצומה.

מרים: כן לגמרי. אני יכולה להעיר לילד ולומר לו לא לאכול מהשולחן לפני שאנחנו יושבים כולנו, אבל להגיד את זה אולי בצורה עדינה ביותר… בשפה הילדית שלו.

אני: לא. לא. מרים. אני רוצה להגיד משהו על לדבר יפה.. או לנקות את המילים או לייפיף את מה שאני אומרת, זאת לא המטרה שלנו. כי אם אני אומרת לאדם אחר לעשות או לא לעשות משהו, הוא לא מבין אותי הוא לא מבין למה… ואז יש לו שתי ברירות או להיכנע או למרוד.

אנחנו רוצים שהילדים ייכנעו? אנחנו רוצים שהם ימרדו? גם לא. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים ללמד אותם שכל דבר שאני רוצה או לא רוצה מבקשת או לא מבקשת, עושה או לא עושה, יש צורך מתחת. יש לו סיבה עמוקה. אם אני אתחיל לדבר עם ילדים באופן הזה ואני אגיד להם "חשוב לי שלא תשבו לשולחן כי הייתי רוצה להרגיש יחד", הילד היה לומד לדבר ככה ואז הוא לא יגיע אליי בגיל 40 50 60 ללמוד את זה, כי הוא כבר יודע… כי אני לימדתי אותו שכל דבר שאני מבקשת יש בו צורך. לא כי נו נו נו… לא כי זה לא בסדר… אלא כי זה חשוב לי. כי חשוב לי לשבת כל המשפחה ביחד ולהיות בשייכות? אולי חשוב לי שלא תנשנשו ותשבעו ואחר כך לא תאכלו כי הבריאות שלכם חשובה לי? אני דואגת ואני רוצה לשמור על הבריאות שלכם… להגיד את זה. ולא רק לילדים כי גם מבוגרים לא יודעים מה המניעים שלי. גם מבוגרים לא יודעים מה הצרכים שלי ואז הם שומעים רק את המילים והם אומרים איזה שתלטנית, או איזה נודניקית… או איזה לחוצה. הם יגידו עלי משהו… למה? כי חלק מהמבנה שלנו זה לקטלג.

את מבינה מרים? אני לא רוצה לכבס את המילים שלי, אני רוצה להגיד למה?

מרים: לתת את הרציונל ולהיות אמיתית.

אני: כן. ודבר אחרון – לאפשר לבן אדם השני לבחור אם לתת לי את הצורך שלי או לא לתת לי את הצורך שלי. וזאת זכותו כי יש לו צרכים… גם אם הוא ילד קטן, יש לו צרכים.

מרים: ואם הצרכים שהוא בחר, זה לא מוצא חן בעיניי? מה פירוש לא מוצא חן בעיניי? זה יפגע לו חלילה בבריאות אז??

אני: אז את צריכה לעשות עבודה על האמונות שלך. לשים סימן שאלה על עצמי.. האם אני יודעת בוודאות שזה יפגע לו חלילה בבריאות? לא. האם אני יודעת בוודאות שזה יפגע בו אם אני אשתלט עליו ואני אגיד לו מה לעשות כל הזמן? כן. התשובה היא כן.

משתתפת: אבל הילה, סליחה. אם את מסבירה את מה שאת רוצה, זה לא נשמע מתנצל?

אני: למה? הנה עוד קטלוג. אם אני מסבירה את מה שאני צריכה, אז יחשבו שאני מתנצלת. אוקיי. אני רוצה להגיד לכם משהו. תקשורת מקרבת גם מזמינה אותנו לפתח עמוד שדרה. מה זאת אומרת? אני יכולה להביא את הפגיעות שלי בלי לפחד מה אנשים אחרים יחשבו. אולי הם חשבו שאני חלשה? אולי הם חשבו שאני מתנצלת? אולי הם חשבו ככה? לא. אני מביאה אותי כי אני מאמינה בזה. אני מביאה אותי כי אני רוצה בהירות בתקשורת. אם מישהו יחשוב שאני מתנצלת, אז מה זה רע? התנצלות זה רע? אפילו חולשה זה רע? יש מישהו שהוא לא חלש חלק מהחיים שלו? אנחנו לא רוצים להראות חולשה כי לימדו אותנו שלהראות חולשה זה מסוכן ואם אני אראה חולשה, אז אנשים ינצלו אותי. אנשים יטפסו עלי. אתם יודעים כמה פעמים בחיים אני בוחרת להביא את החולשה שלי במרכאות ואני לוקחת בחשבון שאנשים יפגעו בי.ומה אני אומרת לעצמי? "אם הוא יפגע בי, אני אתמודד עם זה. יש לי מספיק כוח להתמודד עם ההשלכות של זה." כי אני רוצה לחיות כמו שאני מאמינה… אחרת אנחנו כל הזמן חיים ומנהלים את ההתנהגות שלנו לפי פחד. מה פתאום! אני רוצה לנהל את ההתנהגות שלי לפי בחירה, לא לפי פחד. פחד זה מתנה להישרדות נהדרת, בחירה זה המתנה היחידה שבני אדם קיבלו ואף אחד בעולם לא קיבל חוץ מבני אדם… 

אז מישהו יחשוב שאני חלשה. נדבר על זה. אם לא נגיע לאיזה שהוא מקום נפלא, אז אולי זה בן אדם שלא מתאים להיות בחיים שלי.זה בסדר גמור.

או… אם זה בן אדם קרוב, אני מלמדת את מערכת היחסים איך עושים תקשורת מקרבת. אני מלמדת את הבן זוג שלי, או את הילדים שלי איך לבחור, איך לא לפחד, איך להביא את עצמי במלואי… אני מלמדת את האנשים שסביבי דרך הבחירה הזאת שלי את האופן שבו אני רואה את החיים ורוצה לחיות אותם. לרוב האנשים זה מאוד מדבר, כי אף אחד לא רוצה לחיות מתוך פחד… בגלל שאנחנו תגובתיים, עד אז אנשים מאמצים לעצמם, טוב אני לא אגיד את זה כי… אני לא אעשה את זה כי… כולם לומדים מכולם ולכולם עושים את זה ולא כזה אושר גדול בחיים. נכון?

תארו לעצמכם עולם שבו כולם יהיו כאלה מחוברים לעצמם. יודעים את הצרכים שלהם. פועלים מתוך בחירה ולא מתוך פחד. תדמיינו את זה מטורף!!!

ומכיוון שהנחת היסוד של תקשורת מקרבת אומרת שאנשים טובים ביסודם. אין צורך שהוא שלילי… אלא אם כן מישהו חולה ממש ואז הוא עושה דברים מאוד קשים… אבל בדרך כלל אנשים טובים ביסודם. איזה יופי שאנשים יכולים להשתמש בטוב הזה ולתת אותו החוצה בלי לפחד.

אני: חגיתוש. אני ממשיכה להתעסק בך כדי…

חגית: אני גם כל הזמן הזה גם חושבת, יחד עם מה שאת אומרת ונופלים לי אסימונים, אבל מה שברור לי זה שמבחינתי תקשורת מקרבת זאת האופציה היחידה שלי לצאת מהמקום הזה, בגלל שזה היה כל כך חנוק, אז זה היה כבר כל כך אלים….

אני: כן. זה הופך מאלימות חיצונית, אנחנו הופכים את זה לאלימות כלפי עצמנו. מדהים הדבר הזה!

חגית: נניח שאני כבר רוצה להיות בנראות, זה רק יוצא כמו איזה מין פחחחח…

אני: בדיוק. כשזה כבר יוצא כל כך עקום. את כבר לא יכולה להכיל את זה…

חגית: בגלל זה אני מצטערת שפתחתי את הפה.

אני: נכון. ואז זה לופ שהוא אכזרי מאוד…

חגית: מאוד. וברגע שתקשורת מקרבת נכנסה ככה… התחילה… אז באמת אני מרגישה שהנשמה שלי נפתחה לזה. הנה. הנה אפשר לדבר בלי שזה יגמר רע. זה בדיוק השפה הזו. זה למעשה הפוך, זה אפילו הזמנה לדיאלוג. ואני מבינה שככל שאני יותר אהיה על זה ואלמד לעשות את זה, אני אשחרר את עצמי מהבית סוהר הזה. 

אני: נכון. כי אני רוצה להזכיר… רוב הדברים כבני אדם שאנחנו עושים קשורים להישרדות של הגוף. של הביטחון שלנו כבני אדם. אבל יש משהו שנקרא שאני ראיתי אותו לפני כמה שנים שנקרא הישרדות של הנשמה… נשמה שחונקים אותה יותר מדיי זמן, היא מתה.

משתתפת: אני יכולה לשתף במשהו? כמו שאתם רואים, אני פעם ראשונה פה. אני בכלל חדשה לגמרי בקורס הזה, רק התחלנו לפני שבועיים ואני כל כך התלבטתי היום אם להיכנס או לא להיכנס לזה. ובסוף נכנסתי ואני כל כך שמחה! אתם אפילו לא יכולים לתאר לעצמכם מה זה עשה לי עכשיו. כל העניין הזה של חגית והדברים שמבחינתי זה כאילו נפתרים זה בין לבין ואני מפרשת אותם אבל הפיל לי כמה וכמה אסימונים לגבי הנושא הזה לגבי ההתנהלות שלי אישית מול איזה שהיא מערכת שנוצרה סביב המשפחה ואני מה זה מאוד מודה מודה לכם על הקטע הזה ואני שמחה מאוד מאוד שנכנסתי ותודה תודה רבה.

אני: חגית. איזה ריפוי שהבאת את עצמך. איזה יופי… עכשיו את יכולה לראות כמה זה תורם לאחרים. לא רק לוקח מהם… לפעמים זה יקח, לפעמים זה ייתן. וכשזה יקח, אם את תהיי ערה לזה, תוכלי לבדוק את זה ולא להשתלט על שיחה, ואחר כך לאכול את עצמך…

ולשחרר את הנשמה שלנו זה התפקיד שלנו בלבד. אף אחד לא יכול לשחרר אותה בשבילנו..

חגית: תודה רבה רבה רבה ענקית לך ולכולם.