מפגש זום: יוצרים הידברות אפקטיבית / בהנחיית: הילה מעין דויד

הילה: איזו התרגשות. אנחנו 100 אנשים בחדר. אז מה שאנחנו נעשה הערב, זה לא לגמרי למידה. הרעיון המרכזי שרציתי להביא הערב זה ליצור שיח שקודם כל שומע מה אתם רוצים. למה הגעתם לכאן? מה חשוב לכם לקבל פה? ומתוך זה אנחנו נלמד לאט לאט איך להגיע למקום שבו אנחנו מייצרים תקשורת שהיא אחרת שהיא פחות לוחמנית, פחות תוקפנית ואפילו פחות מבוהלת. 

בגלל שזה נושא סופר רגיש ונפיץ, בתור התחלה, אני רוצה לעשות אתכם כמה הסכמים. אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במקום מאוד מורכב ונפיץ גם ברמה המדינית וגם ברמה האישית אז בואו ממש נתחיל לתרגל את השיח הזה שאני מציעה.

זה יהיה תרגול מצויין לתקשורת מקרבת כי בתקשורת הזו אנחנו קודם כלל מקשיבים בתשומת לב לדברי האחר, ואחר כך אומרים את שלנו בלי להיכנס לדברי האחר.

אם יהיה כאוס, אני רוצה להסכים איתכם שאני אעשה מיוט לכולם כדי להרגיע את השיח אחרת אנחנו לא נבין שום דבר ממה שנאמר. בסדר? הייתי רוצה לייצר פה שיח שלא גוזל אנררגיה וממש לְמַדֵל שיחה מקרבת בתוך הקבוצה. 

אני גם אבקש שמי שרוצה לדבר, בבקשה להרים יד אלקטרונית.

עוד הסכם שהייתי רוצה לשים פה בינינו זה שאם אני לרגע עוצרת אתכם – אני רוצה שתדעו שזה לא כי אתם "לא בסדר" אלא אני עוצרת אתכם כדי להביא לכם עוד כמה אספקטים מהגישה. בסדר? מסכימים?

יש כאן כמה תלמידים וותיקים שהולכים איתי דרך והם יודעים כבר שתקשורת מקרבת זה לא כל כך תקשורת.. תקשורת מקרבת היא מצב תודעתי רגשי. כי כשאנחנו מגיבים לאנשים, מאיפה אנחנו מגיבים? מהפנים שלנו. ממשהו שהסעיר אותנו, ממשהו שהפעיל לנו כפתורים פנימיים. ואז הרבה פעמים אנחנו עולים לראש, נבהלים ומתחילים מה שאני קוראת לו "להחליף דעות". שיחה של החלפת דעות היא לעולם לא יעילה ולא מועילה. 

אתם מבינים? כשאנחנו מחליפים דעות, השיחה לא הולכת לשום מקום. אני אומרתאתדעתי, הצד השני אומר את דעתו והשיחה הופכת להיות סופר מתישה…

אנחנו רוצים ללכת למקום אחר לגמרי של תקשורת שיאפשר לנו להיפגש באמת עם האנשים גם אם אנחנו לא מסכימים.

אז בתור התחלה, בואו נשמע אתכם. מה הייתם רוצים לקבל היום. מה התחושות שלכם בתקופה האחרונה? למרות שיש עכשיו איזושהי רגיעה… אבל כמו שאומרים, אחרי החגים יתחדש הכל. למה אתם כאן? מה אתם רוצים לקבל הערב? מה קשה לכם עם מה אתם מתמודדים?

ניצה: אני מהצד הימני של המפה ואני יודעת שרוב האנשים שהולכים להפגנות הם לא כמוני ואני מרגישה שהם כאילו מתנשאים מעלי. אני לא מבינה מה הם רוצים בכלל? בחוויה שלי הם פשוט לא רוצים את ביבי.  והם מוצאים תירוצים להתקומם… מה? פתאום מותר להם לשרוף את איילון? מותר להם הכל… זה מתיש אותי. מי הם?! זה הבית של אבא שלהם?! מי הם?! בחוויה שלי הם חצופים שהכל מגיע להם! למה החלטתם לסגור את איילון? אני ובעלי לא הצלחנו להגיע לאיכילוב בגלל שהם סגרו את איילון. מי הם בכלל?

הילה: אז הייתם צריכים להגיע לבית חולים ולא הצלחתם?

ניצה: כן. לא הצלחנו וזה חשוב, היינו צריכים להגיע לבית החולים והמשטרה לא פינתה לנו מעבר. סגרו את איילון והמשטרה משתפת איתם פעולה! יש לי חברה שהיתה חייבת להגיע לדיאליזה ולא הצליחה בשום אופן להגיע לטיפול!!! אז מה? הכל פתוח והכל מותר??? זה הוציא אותי מדעתי. אין גבולות.

הילה: ניצה לפני שאת ממשיכה. אני רוצה לעשות תרגול ראשון. אני רוצה לבקש מכולנו להקשיב לבן אדם שמדבר. גם אם דעותיו שונות משלי להקשיב למה שהוא אומר לי בעומק הדברים. אז אולי אפילו ניצה, לפני שאת ממשיכה אני רוצה לעשות איתכם איזשהו תרגול שיעזור לכם להקשיב לעומק הכאב של מישהו אחר. וכדי לעשות את זה אני רוצה להציג את בסיס השיטה שאיתה אני עובדת ובה אני מאמינה בכל ליבי וגם חיה אותה. וכדי לעשות את זה, אני מזמינה את כולכם לדמיין עולם שאין בו שקט, ואין בו חופש. עולם שאין בו הקשבה, אין בו הנאה, אין בו התפתחות, אין בו הגשמה, אין סדר… אין קרבה. עולם שאין בו נוכחות, אין בו נראות, אין שייכות, אין בטחון, אין קרבה, אין הבנה. 

מה אתם מרגישים כשאתם מדמיינים עולם שכזה? כשלעולם לא יהיה לכם את הדברים האלה?

[המשתתפים עונים]: עצב עמוק… צער… יאוש… פחד… חרדה…

הילה: כן. זה גיהנום, זה ריקנות, יש אנשים שאומרים – זה מוות. 

ומהן כל המילים שאמרתי?

אלה צרכים אנושיים שבלעדיהם אין לנו קיום. אין חיים. צורך הוא מנוע פנימי שמניע אותנו לפעול את הפעולות שלנו. אם אני זקוקה לבטחון – אייצר לעצמי בטחון. אם רוצה חופש, אנסה לייצר לעצמי חופש, אם אני צריכה התפתחות – אנסה לייצר לעצמי התפתחות. אולי אלך ללמוד משהו… 

אז כל צורך מניע אותי לפעולה בחוץ. הרבה פעמים הצרכים האלה מודעים והרבה פעמים הם לא מודעים בכלל. ואז מה שקורה לנו, זה שאנחנו נאחזים בפעולה החיצונית. וכשאנחנו לא מבינים למה אנו רוצים את מה שאנחנו רוצים, מה שקורה לנו זה שאנחנו יכולים לפעול באופן נואש כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים. 

אתן דוגמא: תארו לכם תרחיש שבו אני חוזרת עייפה הביתה וכל מה שאני רוצה זה לנוח ואז אני רואה כלים בכיור… אני יכולה לבקש מאחד מבני המשפחה שלי "תעשה כלים". הרבה פעמים, אנחנו מכירים את התשובה הזו: "לא עכשיו". נכון? ואני עשויה להתעצבן. למה אני אתעצבן? 

[משתתפת]: כי לא נתנו לך את מה שאת רצית.

הילה: נכון. אז אם אני כועסת ומתפרצת עליו ודורשת שידיח כלים עכשיו, אני קשרתי (באופן לא מודע) את המנוחה שלי ואפילו את השקט הנפשי שלי בשטיפת הכלים. כלומר משהו בי מאמין ש"רק אם הכלים יהיו שטופים, אני אוכל לנוח"…

המטרה שלנו בגישה הזו זה להחזיר את המושכות אלינו, להעלות למודעות את הצרכים שלנו גם כדי להרגיע את עצמנו, כי כשאני יודעת בדיוק למה אני זקוקה, זה מרגיע אותי וגם כדי שנוכל לבקש את הדבר שאנחנו זקוקים לו באופן שאינו אלים. כי תקשורת מקרבת בבסיס נקראת NON VIOLENT COMMUNICATION – תקשורת לא אלימה.

שימו לב למשהו. כי הרי אנחנו הולכים בעולם ולכל אחד מאיתנו יש דרך אחרת למילוי צרכיו. כלומר ההגיון הפנימי של כל אחד שונה. יש אנשים שירצו להפיק הנאה באופן אחד ויש אנשים שירצו להפיק הנאה באופן שונה. כל אחד מאיתנו שונה באופן שבו הוא רוצה למלא את צרכיו. אז אם אנסה להבין את דרך הפעולה של האדם האחר ברמת ההיגיון (ובעיקר ברמת ההיגיון הפנימי שלי), לעולם לא אצליח להתחבר אליו. אבל! אם ארכיב משקפיים שבהן אני שואלת את עצמי "למה הוא עושה מה שהוא עושה?" אני כבר במקום אחר. 

אז אני חוזרת. מקודם שמעתם ממני רשימה ארוכה של צרכים… לכולנו יש את הצרכים האלה. אלה צרכים אנושיים והם תמיד חיוביים. הצרכים עומדים בשורש הפעולות שלנו. 

אם אני רוצה חֵברה, או קרבה, אלך לפגוש חברים. אם אני רוצה התפתחות, אלך ללמוד…

הנה דוגמא שעולה לי הרבה בזמן האחרון… פעם היו מספרים על ילדים שהיו מושכים לילדות בצמות. זוכרים את הסיפור הזה? בואו נראה. למה שילד ימשוך לילדה בצמה? 

[משתתפים עונים]: לקבל תשומת לב. 

הילה: נכון. הוא רצה תשומת לב או אהבה… אבל ההתנהגות עצמה לא כ"כ נחמדה/מלבבת לילדה נכון? אז בשורש הדבר – הילד רצה תשומת לב. התייחסות. אם אני לא יודעת את זה, מה אעשה לילד? כנראה שאצעק עליו, אעניש אותו…

[משתתפת]: אמשוך לו באוזן…

הילה: ומה קורה לילד שצרכיו לא נענים? הוא מתחיל להחניק את הצרכים שלו. לכן אני נמצאת היום פה מולכם ומלמדת אנשים מבוגרים מה זה עולם הצרכים. מה מפעיל אותם.

אז אני עומדת להתמקד בצרכים במפגש הזה. כי זה מה שמניע את בני האדם. אם אנחנו נשפוט בני אדם אך ורק לפי ההתנהגות, אנחנו ניצור קיטוב, מרחק ואי הבנה ואפילו… אלימות. 

המטרה שלנו, כדי להוריד את המתח, זה להתבונן על הצרכים. כי תבינו, יותר קל לשפוט אדם אחד ע"פ התנהגות, ועוד יותר קל לשפוט קבוצת אנשים – כי אין להם פנים. הם גוש שלם של בני אדם. ומה בדרך כלל יכול לגרום לי להגיב בצורה קיצונית? פחד. כי המערכת ההישרדותית היא הדבר העיקרי שמפעיל אותנו ובעיקר עכשיו בזמנים האלה. אז אם אני מפחדת – אני מפסיקה לחשוב על האחר כבן אדם ואם זו קבוצה, אני מתייחסת אליהם כאל: גוש. אין להם עיניים, אין להם פנים. הם גוש שמאיים עלי…

אז מה שאנחנו עושים כאן זה להתחבר לאנושי שבכל אדם.

וחשוב לי לומר שזה לא אומר שאנחנו מסכימים להתנהגות, אבל אנחנו כן רוצים להבין את המקור ממנו יוצאות המילים מהפה. לזה קוראים: אמפתיה.

אם אני רואה את האדם בעומק שלו, אני כבר לא יכולה לשנוא אותו, גם אם אני לא מסכימה איתו.

אני כן יכולה להיות מתוסכלת או עצובה, אבל לא שונאת…

ונראה לי שכל מי שנמצא פה היום רוצה לייצר משהו אחר. אני מניחה שאתם מאד מתוסכלים מהמצב ואתם גם פוחדים, אבל אתם גם רוצים לעשות משהו ולקחת אחריות. בעצם כל האיים האלה במדינה היום שמנסים לייצר שיחות והידברות כרגע בארץ – מבחינתי זו עבודת קודש שתציל אותנו מאבדון. 

אבל… זה ידרוש מאיתנו מאמצי על! 

לעבוד עם הפחדים שלנו ועם כל מה שמפעיל אותנו מבפנים, כדי לבחור איך להגיב. 

כי אם מישהו תוקף אותי. יש לי אופציות איך להגיב. ואיך אעשה את זה?

אחד – דרך הידיעה שכולם מונעים מצרכים.

שתיים – ענווה עצומה – כי אני לא יודעת מה שאני לא יודעת. אם יש אדם מולי שעושה משהו, ברור לי שיש סיבות לְמה שגורם לו להתנהג ככה או לומר את הדברים שלו. הוא לא 'סתם משוגע'. אני פשוט לא מצליחה לראות את הסיבות העמוקות שלו. 

ובזמנים שבהם הפעולות שלו מאיימות עלי, תמיד יש לי בחירה: אני יכולה או להידרדר איתו לתהום, או לעצור ולהקשיב.

אני רוצה להיות בסימני שאלה: מאיזה מקום השני מדבר? למה הוא אומר את מה שהוא אומר?

ותמיד התשובה היא צרכים אנושיים טבעיים שמפעילים את כולנו!

כשבן אדם צועק ולא מקשיבים לו, מה הוא עושה?

[משתתפים]: צועק יותר.

ואדם שפוחד ולא מקשיבים לו – יצרח את נשמתו!

אז כל מי שצורח עכשיו ועושה דברים "חצופים", יש לו מניע אנושי לגיטימי בדיוק כמו המניע שלי. 

גם אני רוצה שיתנו לי מקום, גם הוא…  גם אני רוצה שיקשיבו לי וגם הוא… 

[משתתף]: ומה עם 'הרוב צודק'?

הילה: אין כזה דבר. אנחנו רוצים לחיות במקום שבו הרוב צודק ומכניעים מיעוט. מי יחליט מי צודק? האם יש איזשהו שופט עליון שיודע את כל האמת ויכול להגיד לי: הוא צודק?! או את צודקת?

אלו מחשבות… אנחנו רוצים להקשיב לצרכים בענווה עצומה.

אני רוצה להראות לכם איזושהי תמונה שתמחיש למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאין אמת אחת. אני לא רואה בעיניים הכל באופן מדוייק. גם באוזניים אני לא שומעת הכל באופן מדוייק.

אז ענווה…

אם אני באה לשיחה עם בן אדם מתוך סקרנות, מבחירה עמוקה לא לקחת את השיחה לתהום – אני כבר בעולם אחר. במאמץ אדיר להשתלט על המערכת ההישרדותית שלי – כי כשאנחנו בהישרדות, אנחנו מעט מאד בבחירה שם. ולצערנו, המערכת ההישרדותית שלנו מופעלת לפעמים על כלום. על מה שאנחנו חושבת שאנשים רוצים לעשות, על מה שאנחנו מייחסים לדברים.

המערכת ההישרדותית – אין לה היגיון… 

הרבה פעמים, למחרת, כשאני כבר רגועה, אני יכולה לשאול את עצמי: למה הגבתי כ"כ בחריפות? אני יכולה גם להצטער על התגובה שלי. כי הראש שלנו יודע לבחור ולהסיק מסקנות ויודע דברים באמת ולא בהמצאות. כל זה מונח לפנינו בתקשורת עם אנשים. 

עוד הסכם בינינו: אנחנו הולכים במפגש הזה להתאמן בשיחות כאלה. 

אז אני מזמינה אתכם להתכוונן לדברים הבאים:

אני רוצה יותר להקשיב מאשר לדבר.

אני רוצה להביע את הצרכים שלי ולא את הדעות שלי.

לא נצליח בחיים להגיע להסכמה אם נדבר רק את הדעות שלנו. 

אם נבין את עומק הכאב והצורך של השני – אנחנו בספרה אחרת של שיחה.

כשאנחנו במקום הזה – נוצרת אמפטיה טבעית. 

כשאני בהקשבה עמוקה לצרכים של השני וכמובן גם לצרכים שלי, אוכל לדבר אותם.

מסכימים שזה מה שאנחנו הולכים לעשות היום?

אנחנו מתאמנים איך להביא החוצה את השיחה הזו.

כל אחד פה – הוא עוד שגריר שמוביל את המדינה הזו למקום טוב יותר.

זו אולי שליחות הכי חשובה שעשיתי בחיים שלי. הזמן הזה הוא קריטי. אנחנו יוצאים מיום הזיכרון לשואה ולגבורה –  כולנו רוצים מקום בטוח. לא יתכן שנתחיל בהכפשות ובקיטוב ונאבד את המדינה שלנו.

[משתתף]: תגידי לביבי…

הילה: רגע… רגע.. לא מתחילים כך. מי דיבר עכשיו? תרימו את היד… אני אשמח שנדבר. (אף אחד לא מרים יד…).

סשה: תרשי לומר דבר אחד. התגובות שלנו שמפעילות את המערכת החרדתית – לא בגלל משהו … משהו שאנחנו לא מבינים ממה הגבנו. זה השוני העיקרי בינינו, ההרסני – אנשים בצד האחד רוצים שמישהו ינהל אותם – שלטון, ממשלה, אבא הגדול – ויש אנשים בצד השני שהם עצמאיים יותר. זה אחד הדברים שנמצאים ביסוד של אי ההסכמה/ויכוח/מלחמה. יש אנשים שלא אכפת להם?

הילה:  רגע סשה. כשאומרים 'יש אנשים…' זה ממש יכול ליצור קושי. חשוב לי שלא נעשה קיטלוג.

הילה: זה לאו דווקא מבנה. ניצה מה אמרת לו?

ניצה: זו כבר התנשאות!

ניצה: אני מטילה ספק במחשבה שלי. היתה לי חוויה – אומרים: סוגדים לביבי…

הילה: אנחנו מגיבים למה שאנחנו חושבים ששמענו. את חשבת שסשה אמר משהו – אבל את הגבת למחשבות שלך על מה שנאמר. זה קורה לנו מיליוני פעמים. אני שומעת משהו, זה עובר דרך הפילטר שלי ואני מגיבה דרך מה שהשני אמר. אילו הייתי מאמנת אותך עכשיו הייתי מבקשת אותך לשאול אותו למה הוא התכוון.

זו נקראת עצירה לפני הדרדרות…

הרי סשה מיד ניסה להסביר את עצמו.

אם לא היית מבינה אותו שהוא התכוון לטוב – השיחה היתה מתדרדרת.נכון?

אז אנחנו רוצים ענווה.

אני מרגישה משהו – כי אני מאמינה למחשבות שלי: "אמרו לי שאני מטומטמת"… אבל סשה אמר שלכל מיני אנשים יש צורך X ויש אנשים שיש להם צורך Y. 

ניצה, אני רוצה לחזור אלייך לעניין החוצפנים: תחשבי רגע – קודם כל האם יתכן שהם לא חוצפנים? רעים? משוגעים? האם יתכן שיש כאן אנשים מאד מבוהלים?

ניצה: זה עוזר לי השיח הזה. אני נוקטת בדרך של להבין מה משותף בינינו – עזרת לי להגיב בקצת חמלה לאנשים שהם נורא מבוהלים.

אבל יש אנשים שצריכים להגיע לבית חולים – פנו את הדרך.

הילה: אם הייתי את, איך הייתי מתבטאת בתחילת השיחה שלנו: "אני רואה שיש כאן אנשים מבוהלים וזה עושה לי תסכול גדול כי אני צריכה להגיע לבית חולים…". נכון? 

תודה ניצה. אני רוצה לעבור לענבל…

ענבל: שלום. שאלת בהתחלה למה אנחנו כאן? לי אישית מאד קשה בשיח שמתחיל בהכללות והשמצות…

הילה: מי זה כולכם…

ענבל: איך אתה מקשיב – כשמישהו אומר לך 'שמאלנים בוגדים'.

הילה: מה את אומרת לעצמך בפנים? אם אני מופעלת – נגמר הסיפור אנחנו בתוך מלחמה. בהקשר של מה שדיברנו. 

ענבל: הרגשתי שמתקיפים אותי.

הילה: רוב האנשים מבלבלים בין מחשבות ורגשות. יש תינוק שנולד עם רגש: מתקיפים אותי? לא. "שמתקיפים אותי" זו מחשבה. וכשאני מאמינה למחשבה שלי – איבדתי את עצמי.

 ענבל: אוקי אז יכולה לומר שהרגשתי עלבון. 

הילה: אז אם תוקפים אותי זה וואו. מלחיץ… אבל אם לא מקשיבים לי זה עלבון.

את המפגש הזה אני כמהה לתרום להמון אנשים – אתם יודעים כמה זמן לקח לי להגיב ממקום יותר רגוע – כי המערכת ההישרדותית עובדת כל הזמן אבל ניתן להפחית את הרגישות שלה…

אח"כ להרגיש רע עם עצמנו.

מניחה שאף אחד לא רוצה לתרום לזה – אני מאמינה שכולנו רוצים להרגיע.

אז גם אם אתם הולכים להפגנות, השאלה היא איך אתם מגיעים? באיזה מצב פנימי?

בהפגנות יש אנרגיה – קיבלתי מתלמיד הרצאה של פרופ': אנרגיה שהיא יצירה של המון בני אדם – כשאנחנו במרחב של המון אנשים – זה מרתק ומפחיד. אנחנו בקבוצה מבוהלת שמאמינה לעצמה – אתם יכולים לתאר לעצמכם את העוצמות שעולות שם. לכן, כשהולכת להפגנה – אלך ממקום מחובר לעצמי ולצרכים שלי. השאלה איך אני עושה את ביטוי הצרכים שלי?

הילה: ז"א אני מייצרת את ההסלמה בעצם… כמו שקרה בין סשה לניצה …

שרה: אז איך אני מרגיעה את עצמי? אני מנסה להבין איך להגיב?

הילה: אין אמת אחת. זו לא סיסמא. להבין לעומק אני לא יודעת כלום. לא באמת יודעת כלום – אני רוצה להסתקרן.

דבר שני – רוצה להיות בנשימה ולהיות בבחירה רוב הזמן וזה מאד קשה…

אני מזכירה לעצמי איך אני רוצה לפעול ולהשפיע בעולם הזה ואיך אני לא רוצה לתרום למה שמפחיד אותי כ"כ. 

כשאני מופעלת, אני תורמת למה שמפחיד אותי כ"כ.

הילה: איך אני מגיבה לזה. הם פועלים מאותם מניעים שלי: למה אומרים לי 'שמאלנית בוגדת'?

…הם מרגישים מפוחדים?

מה עוד הם מביאים איתם? 

שנים של תחושת קיפוח. אסביר למה: 

תקופה הייתי בקיפוח ולא רואים אותי. 

'הם' מתנשאים מעלי. 

הייתי בקיפוח והם חושבים את עצמם… 

ואז הם הופכים לגוש שלא רואה אותי ולא מתחשב בי. 

אז הם מגיבים מתוך המחשבות שלהם וזה מוקצן. 

מבחינתם: אם אתם רוצים לדבר עם הערבים,אז אתם בוגדים…

תלמה: אני חושבת שרוב האנשים שכאן הגיעו בגלל המצב במדינה – לא הגענו בגלל סכסוכים במשפחה – אלא באים בגלל מצב מסוים שנוצר במדינה הזו. בהרגשה שלי ושל כל האנשים שמוחים – יש כאן קואליציה ש…

הילה: לא לדבר על הקואליציה. לדבר על עצמי…

תלמה: אז אני מבוהלת בטירוף. אני חושבת שענבל פספסה משהו. לא חושבת שהבעיה היא מול שלט שכתוב עליו 'שמאלנים בוגדים'. אני מדברת עם אנשים שמאמינים ברפורמה. אני חושבת שיש פה גוש של אנשים שהידע שלהם שונה. הם מקבלים אינפורמציה שונה. 

הילה: אני רוצה לעצור אותך… את יכולה לומר "אמרת משהו שמאד קשה לי ומאד מפעיל אותי"… אבל  יש בכדור הארץ 7.5 מיליארד אנשים שרואים רק חלק מהמציאות. אני נמנית על קבוצה שרואה חלק מהמציאות והם נמנים על קבוצה שרואה חלק מהמציאות. אני מאמינה לפלח שאני מבינה.

הנקודה היא רק לשנות את המצב הפנימי שלך מול הסיטואציה. 

שאלתם אותי איך נרגעים? 

אחת הדרכים זה לזכור שהאמת המוחלטת איננה בידיים שלי.

תלמה: עדיין אני תוהה. לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם אדם בצד השני והבנתי שפשוט כל אחד מאיתנו יודע – שנינו מרגישים … הוא ניסה לשכנע אותי עד כמה הרפורמה היא דבר חשוב וניסה לשכנע אותי שכל מה שסיפרו לי על הרפורמה הוא שקרים. כל צד חושב על השני שיש לו מידע שגוי. 

הילה: כשאני שומעת דעה שונה – אני מקשיבה בעוד יותר סקרנות – אני מבינה שאני מפספסת משהו שלא ראיתי. זה קרה לי גם במציאות. התמונה מתאזנת לי וגם התמונה שלו מתאזנת – אנחנו פחות בקונפליקט. נכון?

תלמה: לא יודעת. שנינו לא התלהמנו… לא היה ריב…

הילה: נשימה… למה את אומרת שאת לא בטוחה שזה מספיק טוב? כי כבני אדם – המערכת ההישרדותית דורשת מאיתנו פתרון – כי כשאין פתרון – יש מצוקה המערכת בעוררות כל הזמן. אם לא הגענו לפתרון או הסכמה – אז לא עשינו שום דבר.

דמיינו מצב אוטופי שבו: כל אחד יקשיב לשני, יראה את האנושי של השני, ידע להרגיע את המערכת ההישרדותית שלו, האם אתם מסוגלים לראות מצב כזה?

במקום משיכת חבל, להגיע להסכמים ממקום שרואה את הצד השני.

מאיר שוורץ: לא מבין איך אפשר לחיות בלי אמת. באנגלית זה תקשורת בלי אלימות. הדיבור יכול להיות הכי רגוע והכי אלים. אני מזמין אנשים לתקשורת. לא רוצה להתקרב לצד השני –  

הילה: לכן ביקשתי שהשם בעברית הוא שאנחנו עוסקים בתקשורת לא אלימה. 

איפה הבעתי דעות פוליטיות?

מאיר: לא משנה… וסשה – אתה נותן ציונים לכולם…

אדם שמדבר מתוך דוגמאות פוליטיות אוטומטית מביע עמדה. אשתי אומרת: לא נכון…

הילה: יתכן שאשתך רואה את הארנבים והכלבה ואתה רואה את הזוג והתינוק?

מאיר: בכל התנועות והמימיקות שלך את מביעה דעה פוליטית.

הילה: מה שמעת שאמרתי?

מאיר: שהמדינה שלנו מתדרדרת לסכנה של דיקטטורה.

הילה: שניה של למידה. מכל אינטראקציה נלמד עוד  – אז מה קרה כאן? אנשים שמעו אותי אומרת את זה או את זה. יש כלי מדהים של התקשורת המקרבת: כלי חשוב: מצלמת וידאו.

 אני רוצה לתרגם מה ששמעתי כמצלמת וידאו – להיצמד לעובדות ולא לפרשנות שלי.

מאיר:  אמרת לי לומר מה שמעתי. 

הילה: אתה מייחס לי דברים שלא אמרתי ואתה רואה שאתה מתייחס אלי בעוררות לא קטנה.

יש פה 100 אנשים בקבוצה – כל אחד מהם שמע איזו וריאציה של מה שאמרתי… – לכן, להיכנס לענווה – לומר: "יכול להיות ששמעתי…? הייתי רוצה לשמוע ממך – האם אמרת שהמדינה שלנו על סף דיקטטורה?" כי אחרת אתה מגיב למחשבות שלך ולא אלי.

אם אני יודעת שהמוח שלי מתרגם את המציאות בצורה לא מדויקת. המוח לא זוכר בדיוק מה נאמר.

מה קרה לי כשמאיר תקף אותי? לא הופעלתי רגשית. הסתקרנתי. 

מאיר: ראיתי את תנועות הגוף שלך…

הילה: פירשת את תנועות הגוף שלי.

אמרתי שהמדינה שלנו בסכנה על סף קרע בין האנשים – הפחד שלי שהאנשים יאבדו את הקשר וזה הפחד שלי. הפחד שלי שיהיה פה קרע ושלא תישאר לנו מדינה.

שלומית: אבל אני ממש פוחדת מדיקטטורה.

יובל: רואים בסקרים שאחד הצדדים: לא סופרים אותנו ומתייחסים לספירה שלנו בזלזול. מה אדם מרגיש בפנים… לא רואים את הרגש האמיתי של כמה פוחדים. לפעמים ההישג שכבר מדברים. אתה לא מפלצת והוא לא מפלצת – אנחנו בני אדם. האם הדיבור הזה הוא בהפגנות ועם שלטים? האם זה המקום להידברות או משפחה וחברים?

הילה: אני מניחה שבהפגנה יש המון פחד מסביב ולא רק בגלל התנאים של רעש…

הלן והחברה מנסים לעשות את זה. עצם השלטים שמזמינים לקרבה ויחד ולהרגעת הרוחות – מביא אנרגיה אחרת גם למרחב הזה. לא יודעת אם עוזר ב-100% אבל עושה כמיטב יכולתי רוב הזמן ומקווה לטוב… 

גיא: אני ממש שמח על העשייה פה. לדבר עם הצד האחר. כל מי שפה – זה הצד האחד – בכנסת זה הצד השני. כשנפנים שיש הרבה הפרד ומשול מלמעלה – מפלגה פוליטית זוכה בכח כי מאשימה את הצד השני. הדברים האלה משודרים מלמעלה…

בעיני דיקטטורה מ-1948…

הילה: יהיו אנשים שיחלקו עליך… 

גיא: יכול להוכיח שאין פה דמוקרטיה באמת. מה….

הילה: נשימה! גיא, תעצור שניה! אתה מביא מניפסט שמאד חשוב לך…

קשה לעצור רצף של דיבור שהאדם רוצה לשחרר באמצעותו צורך גדול שיושב עליו…

יש לי התלבטות ביני לבין עצמי האם לאפשר לך לסיים את המשפט או להתעקש על האימון בעצירה – כי זה קריטי לניהול שיחה שלא מתדרדרת…

גיא: המשפט שלי היה סוגר לך את הנקודה הזו. המפגש הזה – פה ביחד – אני ממש אברך על השיחות…

הילה: כל מה שאמרת – הייתי הופכת… את המשפט האחרון הייתי שמה בהתחלה – כי זה חיבר אותי אליך ברמת הצורך. חשובה לך אחדות. חשוב לך ליצור משהו שחשוב לכולנו. 

טיפ קטן: אם אתם נכנסים לביטוי עצמי. שימו את הצורך לפני הביטוי העצמי. 

לומר לאדם שמולי: 

"מה שאני רוצה לומר לך, יאפשר לנו דיבור של חיבור ויחד ויש לי כמה דברים איך ליצור את זה. רוצה לשמוע?" אם אומרים לי כן – אני יכול לומר את זה…

אחרת – אם מתחילה עם הדעות שלי בהתחלה, אז אם מישהו לא מסכים איתי אפילו קצת – הוא מיד ינעל וינהל בראש את השיח מול עצמו – שיח של חרשים. אם היה מתחבר לצורך שלך ב-יחד, היה יכול להקשיב לך מבלי לחשוב מיד מה הוא עומד לענות לך.

סשה: מה אני עושה בסיטואציה שצועקים לי: "אתה שמאלני בוגד" והאדם סגור לתקשורת איתי?

הילה: אם סגור, לא ישמע לך. אני מאמינה באנרגיות שאני מביאה לשיחה. למשל: "ממש הייתי רוצה שנדבר – כדי שתבין שאני לא סתם 'שמאלני בוגד'. תסכים לדבר איתי?" ולקחת בחשבון שאולי הוא לא ירצה לשמוע אותי. תקשורת לא אלימה – לא פותרת את כל המצבים בחיים, מה היא כן נותנת:

איך אני מנהלת את המצב הרגשי שלי בתוך הסיטואציה. 

איך אני מתייחסת באמפתיה כלפי האדם שמולי.

גם כשיש לי דעות ואני שלמה עם הדעות שלי, אני באה מתוך: סקרנות, ענווה וחיבור.

שלומית, רצית לשאול שאלה?

שלומית: את מדברת דברים מאד רלוונטיים לתקשורת בין-אישית לאינטראקציה בין בני אדם. את מנסה לאמן אותנו וראוי להתאמן. כמו שמישהי כבר אמרה – אנשים מוטרדים מהמצב הפוליטי.

הילה: הם רוצים לעשות משהו כדי ליצור מצב אחר.

שלומית: הצגת פן אחד. לא התייחסת לערכים. לא התייחסת לעוצמות של רגשות והכל מאד רלוונטי. אנחנו צריכים פתרון כי אחרת… אחד הדברים הראשונים ששמעתי מיריב לוין אומר – "באנו למשול". הייתי אומרת לו: "לא אדוני, באת לשרת את העם".

עם שוני כזה בעמדות – לא יודעת את נפשי מדאגה האיש בעמדת מפתח כי הוא דוהר ולא תהיה דרך חזרה מהדרך 

הילה: מה את מבקשת?

שלומית: עכשיו קצת מאוחר… את מציגה אספקט מעניין… הייתי רוצה להרחיב את היריעה – ערכים ועוצמת הצרכים ששונה מאדם לאדם.

הילה: אני רוצה לענות לך על זה.

צרכים – כולנו נולדנו עם צרכים והעוצמה משתנה מרגע לרגע ומתקופה לתקופה – יש זמן ל-X יש זמן ל-Y. אני מניחה שבכל הצדדים יש עוצמות שעולות ויורדות. 

ערכים – אם דיברנו בתחילת המפגש – הדבר העמוק שמפעיל אותנו – זה הצרכים. מה שמפעיל אותנו זה .

ערך התרומה – למה שאסכים להיות בערך של תרומה. איזה צורך יפעיל אותי?

שייכות… אם אני רואה שגדולים סביב אומרים שתרומה זה ממש חשוב. כל הצרכים האלה – אומרים לי קחי ערך של תרומה ותאמצי אותו. אבל יש ערכים שמפעילים אותי אבל השורש שלהם בערך ולא בצורך – אם אני פועל ת לפי המחשבה זה יצור קיטוב. אני חייבת להבין את הצריכם העמוקים שלי למה אימצתי לעצמי ערך X או Y. מה חשוב לי שבגללו אני מצביעה לצד א' או ב'? לא הולכת לחפש פתרונות. נותנת לכם דוגמא ל:

איך אני יכולה להיות בהובלה של הצרכים שלי במקום להיות עיוורת לצרכים שלי. 

הדבר היחיד שאנחנו עושים כאן זה: לפתח מודעות לצרכים שלנו ושל האנשים סביבנו. 

אין בהכרח פתרון כולל להכל – אלא כל אדם יהיה מודע לעצמו וינהל עצמו באחריות שהמצב לא ידרדר. חשבתי על פתרון היום  – פתרון דמיוני כזה – אילו הייתי בעמדה של השפעה – לא יהיה אדם בעולם שיכנס לשלטון בלי מודעות עצמית, בלי לדעת מה מניע אותו במקום לפעול דרך מחשבות וערכים… אמא'לה איך שמדברים שם…

קרן: אם מדברים על לחזור לצרכים הכי בסיסיים. עוזר לי לחשוב על צרכים כללים של כולנו. לכל אחד יש דרך אחדות להגיע לשם. זכותו לטעות כי אני חושבת ככה. לפחות הכוונה-  היה לי קשה עם ביבי – אין לו רצון להציל אותנו אלא את עצמו … 

הטרגדיה היא שמתייחסים לאסטרטגיות, ערכים, הוא טועה בדרך למקום הטוב ששנינו רוצים להגיע אליו.

הצרכים שלי מול שלו – פתרון X לעומת פתרון Y. הפתרון יכול להגיע דרך יצירתיות. במתח ולחץ אין סיכוי ליצירתיות, כי האדם נמצא בחלק ההישרדותי שלו…

קרן: זה ראלי לא להיות במתח…

הילה: ברור שאנחנו במתח… אני רוצה להרגיע את עצמי.. אין לי שליטה בעצמי… וכגם לא לגרום למצב רע – 

סשה: תודה רבה מאד. נהנתני.

הילה: תודה! תצאו החוצה ותעשו טוב.

סשה: צריך עוד מפגשים כאלה – שאת תנהלי את השיח.

יואב: רוצה להוסיף ולומר שכולנו יכולים ליזום – המפגש הזה נוצר מכלום – מרצון טוב – כל אחד מאיתנו יכול לעשות כ"כ הרבה…

[ניצה מנסה להגיב. המיקרופון שלה בהשתק. סשה מנסה לסייע לה בהנחיות ואומר אולי היא לא יודעתמה זה MUTE]

ניצה: "ישראלסקי פרימיטיבסקי"?! כבוד לבן אדם לפני תקשורת מקרבת. 

סשה: אני יוצא מנקודת הנחה שלא כולם יודעים מה זה: MUTE…

הילה: ניצה – קחי נשימה. האם את יכולה לראות שסשה ניסה לעזור לך?

ניצה: לא. אני מרגישה שסשה מתנשא מעלי…

הילה: תודה רבה על ההדגמה. תזכרו שכל דבר שמדליק אותנו, יש לנו איתו דיבור פנימי לצרכים הבסיסיים שלנו. לפעמים טריגרים רגשיים – זה לא רק דרך פרשנות – לפעמים זה דרך פצע או טראומה. 

אשתף אתכם – שבתחילת ההפגנות על הרפורמה, איבדתי את זה. הרגשתי שלמרות שבדרך כלל אני יודעת להרגיע את עצמי, פשוט לא הצלחתי… פתאום אחרי תקופה מסויימת של מופעלות רגשית – נפל לי האסימון:

אני גדלתי בבית של אבא חולה מאניה-דפרסיה. ובזמן הזה חוויתי המוני אנשים במאניה. וזה הכניס אותי לטראומה שלי. ז"א שכשאני מופעלת ממשהו, זה או דרך פרשנות זמנית או דרך פצע גדול. 

ניצה. אני מזמינה אותך להסתכל על זה. וזה לא קשור למה שקורה בחוץ אלא למה שקורה לנו בפנים. 

בואו ניקח נשימה. 

יש לנו בזה המון עבודה אבל גם מהדבר הקטן שלקחתם הערב, אני מאמינה שאתם יכולים לעשות הרבה עבודה…

תודה לכולם!