איזה ימים מטורפים עוברים עלינו בעקבות וירוס הקורונה שהופיע בחיינו… מי היה מדמיין תרחיש אפוקליפטי כזה? 

כל העולם עמד מלכת… 

ובימים אלה של בידוד, אני מוצאת את עצמי מתכנסת לתוך עצמי (אפילו יותר מהרגיל :-)). מתבוננת. חושבת. שואלת שאלות…

אולי קיבלנו סימן?

לעצור.

להתכנס.

אולי זה רמז לכך שאנחנו צריכים להיזכר באנושיות שלנו. במגבלות שלנו?

אולי אנחנו צריכים להקשיב למה שהעולם מנסה לומר לנו?

אולי אנחנו מתבקשים להיזכר במה שבאמת חשוב?

אולי זה הזמן ללמוד להתקרב מחדש לאנשים האהובים עלינו ביותר?

ללמוד לחיות איתם. באמת. באהבה. בהרמוניה ולא מתוך הקצב הכיאוטי של החיים שיצרנו לעצמנו. אלא יום יום. שעה שעה. דקה דקה (בעיקר עכשיו כשרובנו נמצאים בבידוד).

להרגיש אותם, לקבל אותם, לאהוב אותם למרות הכל…

קיבלנו הזדמנות עצומה לעשות שינוי מהיסוד. האם נשכיל לעשות אותו?

האם נלמד לחיות עם הטבע בהרמוניה?

האם נתחיל לכבד את כל היצורים שחיים איתנו על כדור הארץ?

האם נלמד לאהוב ולקבל את עצמנו?

האם נלמד לחיות זה עם זה באהבה ובקבלה?

האם נלמד לתת ולקבל בנדיבות ומתוך זרימה ופשטות?

האם נחזור לפשטות של החיים? כמו שהם נועדו להיות באמת?

ימים יגידו.

מיותר לציין שאני מקווה שכן. למרות הקושי. כי… גם אני התרגלתי ל"מנעמי הקדמה". לחשמל, למים זורמים, לאינטרנט, לטלוויזיה וטלפון סלולרי צמוד. אבל כשאני רואה את המחירים שאנחנו משלמים כבני אדם, את המחירים שהטבע משלם, שבעלי החיים משלמים, אני תוהה אם לא הגזמנו. אם לא לקחנו את היכולות האנושיות רחוק מדי ויצרנו התפתחות מלאכותית שמרחיקה אותנו מהמהות שלנו ומהמהות של החיים.

ימים יגידו. או שלא. מי יודע? אני רק יודעת שאני רוצה שינוי. 

רוצה לחזור לפשטות.

רוצה לחזור לקצב איטי שמכבד אותי ומכבד את הסובבים אותי. קצב שמאפשר חיבור לחיים באמת! 

 רוצה חיבור וערבות הדדית. 

רוצה קרבה ונתינה פשוטה. 

רוצה שייכות שמחזקת אותי וגורמת לי להיות אדם טוב יותר…