ימים קשים. קשים מאוד…
אני מתארת לעצמי באיזה מקום רגשי רובנו נמצאים אחרי האירוע הקשה ביותר שפקד אותנו מאז השואה ב 7 באוקטובר 2023. באותה שבת ארורה.
אני מאמינה שכולנו חווים קושי וטראומה בצורה כזו או אחרת.
חלק מאיתנו באבל ובשכול אישי.
חלק מאיתנו בדאגה איומה לכל מי שלא נמצא איתנו כאן עכשיו.
חלק בדאגה ליקרים להם שנמצאים בחזית.
ואני גם מניחה שרבים מכם דואגים לילדים, לפרנסה…
לא חסר…
ובזמנים כל כך מורכבים אפשר לראות איך חלק מאיתנו נכנסים לשיתוק ופחד, חלק מתפקדים בצורה אינטנסיבית, חלק בהלם ובלבול וחלק חווים זעם אדיר ואפילו רצון לנקמה.
בזמנים קשים כאלה הרעש סביבנו מאוד מתגבר.
רעש של עשייה.
רעש של פרשנויות.
רעש של דעות. רעש של עצות.
רעש של תיאוריות קונספירציה ודיבורים על "העולם החדש".
כל התגובות כולן, הן חלק מהיותנו אדם.
הן ברמת המבנה שלנו והן ברמה הרגשית.
הרבה אנשים שאני מכירה נמצאים בתהליך של התפתחות אישית כזו או אחרת.
אנשים שלומדים גישות שונות שמראות להם את הדרך – איך להיות אדם טוב יותר. איך ליצור חיים טובים יותר.
אבל עכשיו זה זמן שכמעט בלתי אפשרי לחיות ולהגיב רגשית דרך אותן תפיסות, נפלאות ככל שיהיו.
לטראומה לוקח זמן להחלים.
מבחינתי, כשאנחנו מנסים לחיות לפי הגישות שאותן למדנו ומדחיקים את הרגשות והמחשבות שיש לנו בפנים, בעיקר בזמני דחק, אנחנו בעצם מייצרים לעצמנו טראומה על טראומה.
למשל בעולם שבו אני פועלת ואותו אני חיה למעלה מעשור – עולם התקשורת המקרבת – אנחנו לומדים אי-אלימות.
אנחנו לומדים איך לא להגיב באופן תוקפני לדברים שקורים לנו.
איך להיות באמפתיה.
איך לקבל את השונה.
אנחנו לומדים שכל מה שאנחנו עושים כבני אדם נובע מצרכים אנושיים שמשותפים לכל בני האנוש.
אנחנו לומדים שהכל טבעי. שהכל אנושי.
ואז… קורה מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר וכאילו הכל מתפרק.
הראש לא מצליח להבין.
איך יכולה להיות כזו ברוטליות בעולם ואיך זה נובע לעזאזל מצרכים אנושיים???
מה קורה פה???
ההלם הזה עשוי לגרום לאנשים להגיב בכל מני דרכים..
יש כאלה שיחוו שבר אל מול תפישת העולם שהם חיו בהן שנים רבות (למשל אמונה באלוהים או תפישות רוחנית כאלה ואחרות).
יש כאלה שיחוו ניתוק ממה שקורה, כי הם שומרים על עצמם או נאחזים בתפישות העולם שלהם ביתר שאת (למשל האמונה תתחזק, או שהם יתחילו להאמין באלוהים, או בתפישות כאלה ואחרות).
יש כאלה שיחוו אשמה על כך שעולים בהם מחשבות או רגשות קשים אל מול מציאות זוועתית ובלתי נסבלת.
יש אנשים שיגידו "בואו נצא מההלם".
יש כאלה שיגידו "זה לא הזמן לעצב".
יש כאלה שיגידו "אסור לחוות תסכול". או "אסור לחות זעם".
"בואו נהיה בהשראה".
"זה הזמן לפעול".
כל אחד עם הווריאציה שלו.
אז איך ממשיכים לחיות עם הדבר שאנחנו כל כך מאמינים בו, בלי להתנתק רגשית?
איך אנחנו נותנים מקום למה שיש בתוכנו בלי לחוות אשמה?
איך מתמודדים עם שבר כזה גדול ולא מאבדים את עצמנו?
התשובה היא כנראה גיוון.
מה זה אומר?
לפני שאפרט מה זה אומר לגבי בני אדם, אספר על חוסן ועל יערות האמזונס.
במדע יש שיטה שמנקדת חוסן ביולוגי. ככל שהניקוד יותר גבוה, זה אומר שבשטח ספציפי יש מגוון ביולוגי רחב יותר BIO DIVERSITY (ממש כמו ביערות האמזונס).
לכאורה הדבר ההגיוני לחשוב הוא שכאשר יש יותר יצורים באותו שטח, שבו יש מאבק על משאבים, יהיה יותר קשה לשרוד כי יש מלחמה על משאבים, ואז הניקוד צריך להיות נמוך…
אבל הניקוד של יערות האמזונס הוא גבוה, כי חוסן זה לא אומר שלא יקרה למערכת הביולוגית הזו משהו רע, המדד של החוסן מעיד על הסיכוי שאותה מערכת תוכל להתאושש או להשתקם ממשבר או מטראומה. כשכשיערות האמזונס עוברים טראומה, כמו שריפה למשל, הם מצליחים להתאושש מהר יחסית, והרבה יותר טוב ומהר מאשר ביערות שיש בהם פחות מגוון ביולוגי.
כלומר שככל שיש למקום מגוון ביולוגי רחב יותר, יש לו יותר חוסן.
למה אני מספרת לכם את זה ומה זה קשור לבני אדם?
בשנת 2014 בהשראת תופעת ה- BIO DIVERSITY (מגוון ביולוגי), החליטו חוקרים לבדוק את ה EMO DIVERSITY (מגוון רגשי).
מה זה אומר כשיש לאנשים מנעד רגשי מגוון יותר? האם יש להם יותר חוסן?
הממצאים היו לא פחות ממדהימים!
אנשים שהיה להם ניקוד גבוה של EMO DIVERSITY היו יותר חסינים לאתגרי החיים.
כלומר אנשים שהסכימו או שיכלו לחוות מנעד רגשות רחב, גם אם הם היו רגשות קשים או לא "פוליטקלי קורקט" כמו קנאה, שנאה וכו'… הצליחו להתגבר על קשיים בחיים ואפילו לצמוח מהם.
יתרה מכך, אותם אנשים שהיו להם רגשות מגוונים, לא רק שרדו טראומות ומשברים בחיים שלהם, הם הצליחו אפילו לצמוח אחרי המשבר.
כלומר במקום לפתח PTSD (POST TRAUMATIC DISORDER), הם פיתחו מה שנקרא בעגה המקצועית PTSG – POST TRAUMATIC GROWTH. כלומר אחרי משבר הם לא רק התאוששו, אלא הם אף צמחו מתוך אותו משבר.
אז המסר שלי לכולנו בימים אלה, שנאפשר לעצמנו לחוות את כל קשת הרגשות שעולה בנו. לא לפחד לכעוס, לא להתבייש לזעום, לא להתבייש בתחושות חוסר האונים לא להיבהל מעוצמת הפחד. הכל טבעי. הכל הגיוני. תנו לזה להיות.
זה לא רק בסדר, אלא אף נחוץ כדי לפרוק את הטראומה מהגוף ולאפשר למשהו חדש לצמוח ღ
