יוצא לי לדבר בזמן האחרון המון על אחריות אישית ועל היכולת שלנו לשמור על שפיות גם בזמנים מאתגרים.
כי כולנו מכירים את המשפטים "אני כבר אראה לו"…
"הוא כבר ילמד לקח"…
"אני אחזיר לו"…
"את מה שהוא עשה לי, אני אחזיר לו כפליים"…
"הוא כבר ירגיש את מה שאני מרגישה"…
משפטים שעדיין מאוד מפתה להשתמש באנרגיה שלהם.
כי פעם למדתי שאם מפעלים עלי כוח, אני צריכה להחזיר בכוח נגדי.
למדתי שאם מישהו עושה לי משהו שאני לא אוהבת או שהוא רע אלי, אני צריכה להחזיר לו… "להראות לו מה זה".
פעם חשבתי שאם אפרוק את התסכול או הזעם על מישהו, זה ישחרר אותי מהכאב.
זה מה שלמדתי.
זה מה שרבים מאיתנו למדו.
ואם לא למדנו, זה מה שהאינסטינקטים שלנו אומרים לנו. נכון?
מישהו תוקף אותי, אתקוף בחזרה…
מישהו מאיים עלי, אאיים עליו בחזרה.
לא ככה?
אולי.
אבל היום אני יודעת אחרת ומנסה בכל כוחי לפעול אחרת.
כי פגשתי את תפישת העולם של תקשורת מקרבת.
משהו שבהתחלה נראה לי "רוחניקי" מדי.
"זה מתייפיף מדי" אמרתי לעצמי.
אני לא רגילה לחשוב או לפעול ככה.
זה חשוף ואפילו מסוכן…
כי גדלתי במקום שבו הייתי צריכה להילחם על החופש שלי. על הזהות שלי.
והאינסטינקט ההישרדותי הטבעי שלי הוא "הילחם" ולא "ברח".
אז נלחמתי בכל כוחי.
מה זה נתן לי?
לא הרבה. אולי קצת אשליה של כוח.
אולי זה קצת שמר עלי. אבל לא באמת.
כי האמת היא שאיבדתי את עצמי.
הייתי בובה על חוט שמישהו הצליח להפעיל אותה וללחוץ לה על כל הכפתורים.
הייתי תגובתית למשהו שמישהו אחר הכתיב.
והדבר העצוב בזה הוא שלא הייתי אני באמת.
הייתי לגמרי מופעלת מהדברים החיצוניים והיכרתי רק זווית אחת של עצמי.
והיום, אחרי שנים של הליכה בדרך הלא אלימה (מה שקוראים לו בארץ תקשורת מקרבת), אני חווה משהו אחר לגמרי.
אני חווה חופש פנימי אמיתי.
וזה לא שאני לא מופעלת מדברים חיצוניים.
אני כן.
הימים האחרונים בארץ הפעילו אותי לגמרי. אני מודה.
אבל יש משהו שלא היה לי בעבר ושאני מברכת עליו כל יום.
אני יודעת לחזור למרכז שלי הרבה יותר מהר.
רוב הזמן אני יודעת להוביל את החיים שלי ולא להיות מובלת.
ובעיקר, אני יודעת לבחור את הדבר שנכון לי. איפה להשקיע את האנרגיה שלי.
ובעיקר להיות שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי.
כמה זה מפתה להתלהם. להגיד מילים קשות.
להחליף מחשבות ברשת עם אנשים שלא חושבים כמוך ולהשתגע.
כמה זה קל להישאב לשם…
וגם כמה זה רע להישאר שם.
כמה קשה רגשית להמשיך ללבות את הכעס, את השנאה, את הכאב.
בעיקר כשאין לזה תכלית.
היום אני מתרגלת ומלמדת משהו אחר.
כשמישהו מביא לפיד, אני רוצה להביא מים.
כשמישהו מדבר מהראש, אני רוצה לדבר מהלב.
כשמישהו מתלהם, אני רוצה להקשיב מהלב.
יש בזה קסם וכוח שלא יתואר.
לא מבינים את זה עד שלא מנסים.
המסע שעשיתי בחיים עזר לי לפתח את העוצמה הפנימית שלי.
את היכולת להתמודד.
יש לי יותר אוויר.
יש לי יותר יכולת לבחור.
יש לי יותר יכולת לנווט את החיים שלי במסלול שנכון לי.
ויש לי מגדלור שאני צועדת לאורו – הדרך הלא אלימה.
אותה גישה מדהימה שהביא אותה לעולם ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל.
אני שמה לכם כאן את הסרטון שבו שומעים את קולו של מרשאל מדבר על אי אלימות.
סרטון חזק שנותן מראה מדוייקת לאופן שבו אנשים מתנהלים בעולם בכיאוס אלים, הישרדותי ומכאיב.
מציעה לכם לקרוא עוד על תקשורת מקרבת ולצפות בסירטונים של ד"ר מרשאל רוזנברג מכאן.
אם אתם רוצים לדעת איך להוריד "להבות" ותסכולים ואיך ליצור חיבור גם בזמנים קשים – מזמינה אתכם בחום להצטרף אלי לקורס משנה חיים שאני מעבירה אותו כבר משנת 2014 – קורס "לגעת במילים" – יסודות התקשורת המקרבת.
בואו להכיר את הגישה הזאת וללמוד אותה, בעיני זה אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים לעשות בשביל עצמכם בחיים האלה.