כבר למעלה מעשר שנים מאז אני צועדת בדרך הלא אלימה לחיי – מה שקוראים לו בארץ תקשורת מקרבת, ואני כל כך מודה על כך.

יום יום אני מודה על כך ובימים אלה – שבעתיים.

אני יכולה לראות איך בזמן הזה זה פשוט מציל אותי – הדרך הזו שאני צועדת בה בשנים האחרונות מצילה אותי מכל כך הרבה דברים.

מליפול לפחדים אדירים.

מליפול לשנאה עזה ועמוקה.

מלהידרדר למקומות רגשיים קשים שמזיקים לי ולסביבה שלי.

מלהיות אלימה. לעצמי. לאחרים…

היום, אחרי שנים של אימון באי אלימות אני יודעת להכיל מצבים מורכבים עם הרבה יותר שלווה ובעיקר בעיקר הרבה יותר חמלה.

חמלה. אהבה. חיבור. לראות את הטוב… 

אני יודעת שיש לא מעט אנשים שזה נשמע להם כמו ססמא "רוחניקית" או "מיופייפת", אבל היום כשאני יודעת מה זה באמת, איך זה יכול להשפיע על חיים של אנשים ובעיקר מה זה יכול לתרום לעולם, אני ממש ממש עצובה שלא כולם לומדים את זה.

ולכל אלה שאומרים לעצמם "מה זה השטויות האלה?" או "זה אוטופי ונאיבי", אני רוצה לומר כמה דברים.

אני לא מדברת על עולם אוטופי. זה אמיתי. זה קיים. זה אפשרי וזה ממש לא אוטופי.

חשוב לי לומר את זה, כי הרבה אנשים מתבלבלים כשהם שומעים "תקשורת מקרבת". לצעוד בדרך הלא אלימה זה לא אומר שלא נחווה קשיים וקונפליקטים וכל מני דברים שכל אדם חווה בימי חייו. זו לא אוטופיה ורק "פרחים ופרפרים ונצנצים". ממש לא!

מה כן?

זה מאפשר לנו לנהל סיטואציות מורכבות בלי להתפרק.

זה מאפשר למנוע קיטוב קיצוני בתוכנו ומחוצה לנו – בדיוק כמו זה שאנחנו רואים בארץ היום.

זה מאפשר למנוע מלחמות חסרות שחר. שנאה. אלימות.

כי אני מאמינה שבכולנו יש אלימות ובכולנו יש גם רצון לחיות טוב. 

הטרגדיה היא שהחלק האלים הרבה פעמים יותר חזק, בעיקר כשאנחנו לא עובדים על הריכוך של זה, ויש לזה הסבר מאוד פשוט והגיוני. בכל אחד מאיתנו יש מנגנון חייתי-הישרדותי שכל תפקידו הוא לשמור עלינו. הטרגדיה היא שהמנגנון הזה נוטה להתבלבל הרבה פעמים ולקחת פיקוד גם במצבים פחות מסוכנים, מה שגורם לנו לפעול בביטויי אלימות שונים ומשונים.

אני מאמינה שאנחנו ישות מורכבת מאוד ושאף אחד לא נתן לנו ספר הדרכה איך לעבוד עם הדבר המורכב הזה וזו הסיבה לכל מופעי האלימות בעולם. אם רק נשכיל להבין את זה וללמוד מה קורה שם בפנים, הרבה קושי וסבל יכולים להימנע.

אז במסגרת ההחלטה שלי בימים האחרונים לפרסם יותר ויותר תכנים מרגיעים או מלמדים, הפעם אני רוצה לשתף אתכם בסרטון מאחד השיעורים האחרונים שלי שבו תלמידה סיפרה שהיא שמעה מישהי מקללת את נכדתו של אחד הכתבים בטלוויזיה ואומרת "הלוואי שהנכדה שלך תחלה ותמות מסרטן". כן כן. כך היא קיללה תינוקת שרק נולדה – שתחלה ותמות מסרטן.

למה? 

כנראה כי יש לו דעות שונות משלה…

כמובן שזה גרם להרגשה קשה. קשה מאוד! לכולנו בשיעור.

איך אנשים מגיעים לזה?

איך יכול להיות שבגלל דעות שונות אנחנו מגיעים לקיטוב כל כך קשה?

איך אפשר להגיע לאלימות מילולית כל כך קשה?

על זה דיברתי בשיעור. איך להבין את הכאב שממנו נאמרים דברים כל כך קשים ולראות את זה בחמלה. 

בימים כאלה חשוב לדעת לא רק להקפיד על אנרגיה רגועה כדי לא לתרום להידרדרות, אלא גם כדי לשמור על עצמנו ועל הנפש שלנו.

מזמינה אתכם לצפות בכמה דקות בוידאו כאן למעלה, וגם בפרקים הבאים שבהם אני מדברת על זה.

זו דרכי לתרום להרגעת המצב המשוגע הזה.

אהבה ושלום לכולנו.